הקרנת הסרט "נקודת מוצא" בכפר וולג'ה 16.9.2008 מידע נוסף

סיפור אישי:

“ נסעתי לארצות הברית בשנת 1990. בשנת 1994, עם חתימת הסכם אוסלו, קיבלנו זריקת עידוד. החלטתי לסיים את לימודיי ולחזור לכאן כדי להשתתף בבניית מולדתי. כשחזרתי טפחה המציאות כאן על פניי. ההתקוממות הפלסטינית התמסדה והפכה לשלטון ואני חושב שהמעבר הזה לא נעשה בדרך הנכונה. היו כל כך הרבה בעיות: בעיות מנהליות, בעיות כלכליות ובעיות מדיניות. החזון הקולקטיבי הפסיק להיות ברור. התחילו להתעורר סכסוכים פנימיים סביב נושאים של משרות והשפעה, סכסוכים שלא ידענו בכלל על קיומם. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

שינוי אישי:

“ במהלך עבודתי עם הד"ר סארי נוסייבה גיליתי דברים רבים. השתכנעתי שטעיתי כשהחלטתי להתרחק מהפוליטיקה באופן גורף, מפחד השחיתות. הבנתי שטעיתי בהתרשמותי. מרבית העם שלנו אינו מושחת. מרביתו פטריוטים שפועלים למען טובת המדינה. נכון, יש שחיתות, אבל אני חושב שאנחנו מפריזים בהיקפה. אם אנשים שמתנגדים לשחיתות יחליטו כולם לעזוב את הזירה הציבורית, השחיתות רק תתפשט. אם נפרוש, המושחתים יוכלו לעשות כרצונם. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

תהליכי שלום פוליטיים/הנהגה מדינית, חברה אזרחית:

“ אם נתבונן בהסכמי השלום הקודמים, או בהצעות להסכמי שלום ופיוס, נראה שהם לא נושאים את שמות האנשים שיזמו אותם. לדוגמא, קמפ דייוויד [הראשון], אוסלו, שארם אל שייח', קמפ דייוויד השני. לעומת זאת, להסכמים אחרים קוראים על שם אנשים, טנט או מיטשל למשל. העניין הוא שאף אחד מההסכמים לא נושא את שמו של ערבי או של פלסטיני, מלבד הסכם שארם אל שייח', שהוא הסכם בטחוני בלבד. ההבחנה הזאת גרמה לי לשאול איפה האנשים הפשוטים? למה לא שומעים את קולם? איפה הרופאים והאופים, המורים, המדענים...למה הם לא אומרים מה הם רוצים? ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

אינתיפאדה:

“ בעקבות האינתיפאדה הראשונה זכינו להכרה חלקית בזכויות שלנו וזו הובילה להסכמי מדריד ואוסלו. לא משנה אם חושבים שהסכם אוסלו היה שלילי או חיובי, עצם קיומו הוא הישג. ההסכמים היו פרי מאבקו של העם הפלסטיני באינתיפאדה הראשונה, העם הפלסטיני שילם והרוויח אותם ביושר. עכשיו, באינתיפאדה השנייה, קורה בדיוק ההיפך. לא צריך אפילו לקרוא לזה 'אינתיפאדה'.. לא מדובר בהתקוממות אלא במלחמה שמתנהלת נגדנו. אנחנו קוראים לזה 'אינתיפאדה' אבל זה לא נכון. הם יורים עלינו טילים ואש ממטוסים. אנשים לא מתקוממים. הם עצובים, כועסים וכואבים. אם נשווה בין התקופה 1987-1992 לבין התקופה הנוכחית נבין למה התוצאות שונות. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

חזון:

“ המפתח לפתרון הוא כזה: ראשית, הגישה של הציבור הפלסטיני והפעילות ברחוב הפלסטיני משפיעים על דעת הקהל בישראל. שנית, דעת הקהל בישראל משפיעה ישירות על ההחלטות של ממשלת ישראל, ששולטת בנו וכובשת אותנו. האמת היא שהמפתח לפתרון מצוי בידינו. קשה לומר לאדם שחי תחת כיבוש שהמפתח לפתרון בידיים שלו. זה מאוד לא פשוט. אבל ניסיון העבר מוכיח שככה זה. ייתכן שאף אחד לא יכול להשפיע על דעת הקהל הישראלית כמו הפלסטינים. ממשלת ישראל כפופה ישירות לדעת הקהל בישראל כי ישראל היא מדינה דמוקרטית עבור תושביה ובייחוד עבור אזרחיה היהודים. גם לאזרחים הפלסטינים בישראל יש זכויות אבל הן לא שוות לזכויות האזרחים היהודים. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

תהליכי שלום פוליטיים/הנהגה מדינית, ציונות, הגדרה עצמית:

“ לנו כפלסטינים יש מטרה לאומית ברורה: להקים מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. כך גם לישראלים, התנועה הציונית קמה במטרה לייסד בית לאומי ליהודים. האירוניה היא ששתי המטרות אינן סותרות זו את זו. הפלסטינים מסכימים שמדינתם תהיה בגבולות 1967. ישראל הלא לא תוכל להיות בית לאומי ליהודים כשחיים בה ארבעה מיליון ערבים פלסטינים. כלומר, מדינת ישראל לא יכולה להמשיך בכיבוש. איך אפשר להיות מדינה יהודית כשיש 3.5 מיליון פלסטינים בשטחים ו-1.2 מיליון אזרחים פלסטינים בישראל? מספר האזרחים היהודים בישראל הוא בסך הכל 5 או 5.5 מיליון. המדינה לא תוכל להתקיים כמדינה יהודית כשיש בה כל כך הרבה תושבים לא יהודים. הישראלים צריכים, לטובתם, להסכים להפרדה. כדי שלהם תהיה מדינה משלהם ולנו תהיה מדינה משלנו. זו השאיפה הלאומית שלנו, כפלסטינים. אם כן, יש הסכמה על פתרון של שתי מדינות. אבל אם לא יישמו את הפתרון הזה, אם ימשיכו בבניית חומת ההפרדה הגזענית וישראל תמשיך לנקוט באמצעים שהיא נוקטת בהם כיום, לא תוכל לקום מדינה פלסטינית והפתרון היחיד יהיה הקמת מדינה דו-לאומית. אין פתרון אחר. אולי יש פתרונות אחרים כמו ערי מדינה או משהו כזה. אבל אם לא יישמו פתרון של שתי מדינות, הפלסטינים יידרשו להקים מדינה דו-לאומית. לא ייתכן שאנחנו נישאר תחת כיבוש; אם לא נוכל להשיג מדינה משלנו, לפחות תנו לנו את הזכויות שלנו כאזרחי המדינה שלכם. אבל אם זה מה שיקרה, לא השאיפה הלאומית הפלסטינית ולא החלום הציוני יתגשמו. לכן, לכולם יש עניין בכך שיהיו שתי מדינות לשני עמים. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

חזון, ציונות:

“ אני לא דואג לחלום הציוני. להפך, אני כפלסטיני סבלתי רבות מהחלום הציוני. אבל המציאות שאנחנו חיים בה כיום הכריחה אותי לחשוב באופן רציונלי ולא באופן רגשי. זה מה שהביא אותי להציב כמטרה שתי מדינות לשני עמים. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

אתגרים ומכשולים, כיבוש:

“ הכיבוש הוא האתגר החשוב ביותר. כשמתרחש טבח, כמו שאירע בעזה לא מזמן, אנשים כועסים וקשה לנו לדבר איתם על שלום. קשה לדבר על שלום כשמתבצע הרג. זה מחסום גדול לפעילות שלנו. אם ננסה לסדר את האתגרים על פי הסדר, הכיבוש יהיה במקום הראשון, אחריו המחסור בתמיכה כספית, ובמקום השלישי, היעדר מודעות של הקהל הרחב לחשיבות המסמך. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

תגובות הקהילה:

“ לא איימו עליי או משהו כזה, אבל על אנשים אחרים שעובדים איתי, על עמיתים שלי, איימו כשהתחלנו לפעול בקמפיין. חלק מהעמיתים שייסדו את הקמפיין הוטרדו במקום עבודתם בצורות שונות. אבל עכשיו הקמפיין הרבה יותר חזק וזוכה לתמיכה בקרב אנשים בציבור. יש לקמפיין נוכחות חזקה בזירה הפוליטית הפלסטינית כך שקשה יותר להטריד אותנו כמו שקרה קודם. מי שהשתתפו בקמפיין שילמו מחיר אישי יקר [...]חלקם איבדו את מקום העבודה, חלקם היו חשופים להטרדות רבות ונאלצו לבחור בין מקום עבודתם לבין המשך הפעילות בקמפיין. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

^ חזרה לראשית הדף