« מפתח נושאים

שואה

יועאד שביטה
Building Bridges for Peace (בניית גשרים לשלום), רעות-סדאקה לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ אני יודעת שאי אפשר להשוות בין דברים; אי אפשר להגיד על שום דבר שהוא בדיוק כמו משהו אחר. אבל מבחינתי [מה שקורה בשטחים] זה דבר נורא ואיום, אפילו יותר נורא ממה שהיה בשואה, כי בשואה אני לא חושבת שלגרמנים הייתה היסטוריה שהם היו אמורים ללמוד ממנה. אבל עכשיו, יש פה את העם שחווה דברים והיה אמור ללמוד מהם והוא לא עשה את זה, אז מבחינתי זה הרבה יותר גרוע ממה שהיה קודם.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

מאיר מרגלית
הוועד הישראלי נגד הריסת בתים לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ כששואלים אותי, אני עונה אינסטינקטיבית שזה בגלל שאבי ניצול שואה. אבא שלי איבד את משפחתו בגלל אפליה גזעית ואני נלחם בכל מאודי בתופעות שמתרחשות כאן. יש מי שיגיד, "מה אתה משווה? אין פה מה להשוות." נכון, אין פה מה להשוות, אבל יותר מדי תופעות קורות אצלנו שמזכירות לי את גרמניה ב-1933. ינקתי את צערו של מי שסבל מאפליה ואת כאבו, ובגלל שאני לא יכול להיות אדיש לנוכח חוסר צדק כל כך משווע, אני נלחם למען מה שנראה לי צדק חברתי בסיסי, ברמה האנושית ביותר, אפילו לא הפוליטית ביותר. לכן אני לא יכול להיות אדיש ולא יכול לוותר. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

אסתר גולן
אגודת המפגש הבין דתי לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ העניין הוא שכשאמי כתבה שאבי מת היה לי משהו מוחשי, היה לי מכתב, בכיתי. אבל בגלל שלא ידעתי מה קרה לאמי, ראיתי אותה בעיני רוחי עדיין עם הפרטיזנים, אולי, או מסתתרת או משהו. ילדתי ילדים, אחד אחרי השני, ואנחנו נאבקנו לשרוד. לא היו לנו ספרים [על השואה], ולא היה לנו אף אחד לדבר איתו. קשה להסביר את זה. היה הרבה עצב, ואני סבלתי מדיכאון. אבל בסופו של דבר, בזמן משפט אייכמן לא יכולת לא לשמוע, כי זה היה בעיתונים, זה היה ברדיו, כולם דברו על זה, אבל זה היה מאוד לא אישי. זה לא היה על אימא שלי, זה היה על אנשים אחרים. כך שזה לקח זמן. אני לא יכולה לומר לך מה חשבתי כי אני לא יודעת. דברים שלא מתועדים אני לא זוכרת. אבל אני יודעת שבכיתי הרבה, את זה אני כן יודעת. שנים סבלתי מדיכאונות עמוקים”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

אסתר גולן
אגודת המפגש הבין דתי לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ [האב אמיל] שופאני אומר שאם אתה רוצה להכיר אדם אחר עליך להכיר את כל האדם האחר. אם אתה רוצה להכיר אדם יהודי, אז לזהות שלי, כמו של כל אחד אחר, יש כמה מרכיבים. המרכיבים שלי הם: ציונות, יהדות, ישראל והשואה. אז אם אתה רוצה להכיר אותי, אתה צריך להכיר אותי והשואה, לא רק אותי וישראל, לא רק אותי והיהדות, לא רק אותי והציונות, אלא אותי והשואה, וישראל, והיהדות והציונות [...] [שופאני] ראה את השואה כמשהו שעקף אותם [הפלסטינים], כמשהו שהם לא חוו. אבל משום שהוא חי עם אנשים רבים כל כך שהושפעו ישירות מהשואה, ומשום שהיא הפכה לחלק מן היהדות ככלל, הוא היה חייב להכיר אותה. לכן הוא החליט שאושוויץ לא מסמנת משהו יהודי, אלא משהו בין-דתי, משהו בין-לאומי, משהו בין-תחומי; היא מסמלת משהו שהאנושות עשתה, האנושות בשעתה האפלה והנוראה ביותר. לכן הוא בחר לחוות משהו ש... כלומר, אם הוא היה רוצה רק להכיר את היהדות הוא היה יכול לבקר בבתי כנסת, אבל לא זאת היתה הנקודה, כי לאלה יש לו גישה. הנקודה היתה לפגוש את המרכיב הנוסף הזה שמקיף את הזהות שלי ושל כל יהודי אחר. אני חושבת שזה בדיוק מה שקרה. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

אסתר גולן
אגודת המפגש הבין דתי לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ לי זה ברור שאם אני יכולה לשוחח עם גרמנים אחרי מה שהם עשו לעם שלי, ואישית, להורים שלי– צמח דור חדש, והם מעונינים להכיר אותי, ואני לומדת להכיר אותם – אין שום סיבה שלא יקרה אותו דבר עם פלסטינים. כי לא משנה מה מאשימים אותנו שעשינו לפלסטינים, או מה הפלסטינים עשו לנו, כל זה לא משתווה לשואה, שם נהרגנו לא בגלל שעשינו משהו, לא בגלל שנלחמנו במישהו אלא בגלל שהיינו יהודים. אז לדעתי, ברמה של עם אל עם, אין שום סיבה שלא נגיע לאותה רמה של מפגש, בלי קשר למה שהפוליטיקאים אומרים או עושים. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

איתמר שפירא
לוחמים לשלום לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ עד השנים האחרונות לא שמעתי אף פעם על קִיבְּיָה, על כפרים שישראל הרגה בהם הרבה אנשים, לא ידעתי על הנכבה. ידעתי, באופן כללי, שהיו פה ערבים ושרובם כבר לא פה, אבל לא חשבתי בדיוק, מה זאת אומרת 'פה', גם היכן שהאוניברסיטה ברמת אביב, גם היכן שהישוב שלי וגם הישוב שלו. גם אם ידעתי, אז הם היו ו"הלכו", משהו כזה. לא הייתי מודע לרמת הכאב שהצד השני נושא. אתה אומר, "אבל הם עושים טרור", אבל אם אתה לא מבין את הכאב, אתה מן הסתם לא תבין את מה שנובע ממנו; כמו שאצלנו, אם לא תבין שהייתה שואה ושאנשים תמיד סבלו מפוגרומים ומרדיפות, לא תבין למה דווקא בישראל ולמה אנחנו מתעקשים להיות כאן.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

פרופ' דן בר-און ז"ל
PRIME המכון לחקר השלום במזרח התיכון לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ ההשוואה בין מה שקורה כיום בין ישראלים לפלסטינים לבין מה שקרה בשואה לא מוצאת חן בעיני. אני חושב שזה פשטני מדי; זה גס, זה ולגרי בעיני ואני לא אוהב את ההשוואות האלה. עם זאת, העבודה שלי בתחום הסכסוך ההוא תרמה להבנתי את המצב שלנו. למשל, נתתי סמינר בו סטודנטים שלי ראיינו ניצולי שואה וילדים של ניצולי שואה. הם הביאו את הראיונות לכיתה ודיברנו עליהם. כיום אני עובד עם קבוצה של יהודים וערבים ישראלים, והם מראיינים אנשים מדור ההורים ומדור הסבים. הם מביאים אתה ראיונות לכיתה ואנחנו דנים בהם. למדתי לתרגם פעילויות מהסכסוך ההוא לסכסוך הנוכחי.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

נאצר לחם
חדשות מען, טלוויזיית בית-לחם לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ פעם חשבתי שאתרגם דברים שקשורים למה שהגרמנים, הנאצים, עשו ליהודים. חשבתי על זה לפני שנתיים ואמרתי לחברים שלי, "מה זה יזיק? שהפלסטינים יידעו שגם היהודים סבלו, שהיטלר פשע נגדם מאוד." אמרו לי, "אתה יודע מה אתה אומר? שזה לא ייקרה?" זה לא ייקרה פה, חס וחלילה. חשבתי על העם שלי, אני גאה בו, אני גאה להיות ערבי מוסלמי, אני גאה להיות פלסטיני, אני גאה להיות פליט, לחיות במחנה פליטים דהיישה, אבל אני תומך בשלום.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

יועאד שביטה
Building Bridges for Peace (בניית גשרים לשלום), רעות-סדאקה לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ יש שם ספר אורחים בסוף המוזיאון [מוזיאון השואה בוושינגטון] ו[אחת המשתתפות הפלסטיניות] כתבה שם "שימותו כל היהודים ולא איכפת לי, מה שאיכפת לי זה שהמון תמונות שאני רואה פה אני רואה גם בחיים שלי, מראות שחוזרים על עצמם מלפני חמישים, שישים שנה". אז ילדה יהודייה שהבינה ערבית קראה את זה [....] איכשהו זה נפתח לדיון וכולנו ישבנו בחדר [....] ואז היא התחילה לספר סיפור אישי שלה; חודש לפני שהיא הגיעה, חייל ירה בדוד שלה והוא נפטר. אחרי זה הכיוון של הדיון ממש השתנה. האנשים לקחו דברים פחות אישית כי התחילו לדבר על זה בצורה רצינית.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

קיטי כהן
הפולקלור של האחר - המכון לחקר דת ועדות בישראל לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ הדברים שראיתי באירופה השאירו עלי חותם בל יימחה. שנות המלחמה עיצבו את השקפת עולמי מכמה וכמה בחינות. לעבודה שלי כיום יש שורשים בטראומות שחוויתי בילדותי. מהמשפחה שלי למדתי שאפשר לשמור על צלם אנוש. למרות הרדיפות והפחד, חונכתי לא לדון קבוצה או אנשים לחומרה. אנושיותם של בני משפחתי ויחסם כלפי אנשים אחרים היא שאפשרה את ההישרדות המופלאה שלנו בשואה. בסמינר שקיימנו במכון ון ליר בשנת 1998 או 1999 שאל אותי אחד המנהלים הפלסטינים שהיה שם, "תגידי קיטי, למה את עושה את זה?" הוא ידע שאני  פעילה בהתנדבות ומכל הלב. לא חשבתי על עך עד אותו רגע. עניתי לו ואמרתי לו שזה משום שאני נישול מכירה את ההרגשה, שמפלים אותך ושמנשלים אותך מכל מה ששייך לך. אמרתי שאני מבינה את מצבם הקשה ומנסה, בדרכי הקטנה והצנועה, לעשות מה שאני יכולה. מי שסבל מאפליה ומדיכוי, אנשים שיכלו להיות או שהיו פליטים, יכולים להזדהות עם אחרים ועם סבלם.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

אסתר גולן
אגודת המפגש הבין דתי לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ עבור רוב המשתתפים זו היתה פעם ראשונה. יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד היו בהלם כששמעו, כשחוו, כשראו... כי אי אפשר באמת לדמיין את זה. יש אנשים שמדמיינים את אושוויץ כמו מין בית סוהר מקומי, עם גדר מסביב. אבל עבור רוב האנשים שלא היו שם, שלא התעניינו באופן פעיל, הממדים העצומים והסופיות היו יחידים במינם, ואני חושבת שאיש לא ישכח את החוויה הזאת. למשל, כידוע לך, קרה שהשוו את הנושא הישראלי-פלסטיני לשואה, אבל אין מקום להשוואה. מי שבאמת מכיר את אושוויץ מבין שאין מקום להשוואה. זה היה משהו יחיד במינו, וזה [הסכסוך הישראלי-פלסטיני] משהו שונה מאוד, שאין להשוות אותו. צריך לפתור אותו, אבל לא להשוות. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]