« מפתח נושאים

סיפור אישי

פרופ' דן בר-און ז"ל
PRIME המכון לחקר השלום במזרח התיכון לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ ב 1985 התחלתי בפרויקט החלוצי שלי בגרמניה, במסגרתו ראיינתי ילדים של נאצים לאורך תקופה של שלוש שנים. ראיינתי בערך 90 אנשים בגרמניה. כתוצאה מהראיונות שערכתי התגבשה קבוצה של מרואיינים. משהו כמו 10 או 12 אנשים נפגשו במסגרת קבוצת תמיכה במשך ארבע שנים, בין 1992-1988. בשנת 92 (נראה לי שלאהיה לי אומץ לעשות את זה לפני כן), שאלתי אותם אם הם יהיו מוכנים להיפגש עם קבוצה של ילדים של ניצולי שואה. הם הסכימו, והעליתי את הנושא בפני סטודנטים שלי בבאר שבע וקולגות בבוסטון ובניו-יורק. הקבוצה נקראת TRT ופירושה 'להתבונן ולתת אמון'; היא החלה במפגשיה ביוני 1992 ומאז נפגשת כל שנה. ב 1998 הזמנתי אנשי מקצוע שקשורים לקונפליקטים אקטואליים, כמו צפון אירלנד, דרום אפריקה, ופלסטינים וישראלים, לקבוצה כדי לבדוק האם הפעילות שלנו רלוונטית לקונפליקטים עכשוויים. היה לנו ברור שמדובר במצבים שונים בתכלית אבל רצינו לבדוק את מידת הרלוונטיות שלהם. פיתחנו שיטה של סיפור שחשבנו שאולי תתאים.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

אסתר גולן
אגודת המפגש הבין דתי לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ הייתי בת עשר [כשהיטלר עלה לשלטון] ולמרות שבעיירה היה בית כנסת גדול ויפה, לא היה בה בית ספר יהודי, אז הלכתי לבית ספר נוצרי. יום אחד המורה נכנס, אני ישבתי בשורה הראשונה כי הייתי כל כך קטנה, והוא אמר: "אין מקום ליהודים בשורה הראשונה, את צריכה לשבת מאחור". זה לא היה נורא כל כך, אבל אני הייתי בת עשר ומאותו יום והלאה הילדים ששיחקו בחצר בזמן ההפסקה לא דברו איתי יותר. הבנים הלכו ל"היטלר-יוּגֶנד" והבנות לקבוצה אחרת. הקהילה היהודית עשתה ככל יכולתה על מנת לפצות אותנו וקיימה יותר פעילויות לנוער בבית הכנסת, ואנחנו הלכנו לתנועת נוער ציונית שאמי עזרה לארגן, כך שמגיל צעיר מאוד הכנתי את עצמי לעלות לארץ ישראל ולפלשתינה. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

יועאד שביטה
Building Bridges for Peace (בניית גשרים לשלום), רעות-סדאקה לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ אני כן רוצה להגיע למצב כזה, ולכן אני לא יושבת בבית ולא עובדת ולומדת לפסיכומטרי. אני רוצה שהמצב הזה ישתנה. אני בסך הכל בת תשע-עשרה; סבתא שלי בת שמונים והיא חוותה את הנכבה כולה.וסבתא שלי עדיין מוכנה לקבל את מה שאני עושה [חיה בקומונה עם יהודים ישראלים]. אולי לא את זה שאנחנו גרים בנים ובנות, ואת זה שאני גרה מחוץ לבית, אבל כן זה שאנחנו עובדים בעניין הזה, שיש יהודים שמגיעים אלינו הביתה, שהולכים להפגנות; היא בת שמונים, גרשו אותה מהכפר שלה והיא יכולה לקבל את זה! "תעשו את זה", ככה היא.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

חולוד בדאווי
האגודה לזכויות האזרח בישראל, תעאיוש, קואליציית נשים לשלום, בת שלום לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ מגיע השלב בחייו של אדם בו הוא מגלה לפתע דברים שקודם לא היה מודע להם. בשלב הזה מגלים את הסביבה והתנאים שמסביב. המודעות שלי לפעילויות ולתנועות האלה התפתחה כאשר למדתי באוניברסיטת חיפה כשהייתי בת תשע עשרה. מהשנה הראשונה בלימודים הייתי פעילה בתנועת הסטודנטים הערביים ובמיוחד בחזית הדמוקרטית לשלום ושוויון. מאוחר יותר הייתי פעילה בוועד הסטודנטים הערבים באוניברסיטה שפעלה לשפר את מעמדם של סטודנטים ערביים באוניברסיטה.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

עלי אבו-עוואד
חוג ההורים - פורום המשפחות השכולות, "אל טריק" (הדרך) לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ בגיל ההוא הייתי מלא מוטיבציה ולכן התחלתי לקרוא יותר ולהיות יותר מעורב בפוליטיקה. המשכתי את לימודיי [בתיכון] וכשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, שמונה חודשים אחר-כך, נעצרתי שוב ,והפעם דנו אותי לעשר שנות מאסר שמתוכם ישבתי ארבע שנים בכלא. באותו זמן גם אמי היתה עצורה. היא נעצרה כמה חודשים לפני וכשהייתי מבקר אותה, לא יכולתי לחבק אותה כי שנינו היינו אסירים והפרידו בינינו סורגים. אפילו הסוהרת שהיתה שם לא יכלה לעצור את הדמעות”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

איתמר שפירא
לוחמים לשלום לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ הרגשתי שאני פוגע בביטחון המדינה כשאני הולך ונכנס לכפרים, מהטעם הפשוט שבכל פעם שנכנסנו, נתקלנו במישהו שלא כל כך רצה שנהיה שם וירה, ואנחנו ירינו, ואז נהרגו ואז הייתה נקמת דם והיה עוד פיגוע בעוד מקום... עוד 20 נהרגו, והלכנו לתפוס עוד אחד. בגלל שקיבלנו את השמות (היחידה לא גדולה) היינו די מעורבים במי אנחנו הולכים לתפוס ולמה, מה הוא עשה. כל פעם חשבתי על כל האנשים שהלכתי לתפוס ולכל אחד היה קשר להרוג מהפעם הקודמת. זה מדליק איזו נורה. באותו זמן הרגשתי די צודק בדרכי, אמרתי שאני רק הולך לבצע פעולה משטרתית: לתפוס מישהו שהרג הרבה אנשים, לעצור אותו, ואם מישהו יורה עלי כי הוא לא רוצה, אז דמו בראשו. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

מאיר מרגלית
הוועד הישראלי נגד הריסת בתים לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ הייתה תקופה שבירושלים היו מאות או אלפי פלסטינים [תושבי העיר] שחיו פה ללא תעודת זהות, שהמדינה החרימה להם את תעודת הזהות. האנשים האלה הסתובבו בירושלים בלי מסמכים וכששוטר או מג"בניק היה תופס אותם הוא היה מטרטר להם את הצורה. חלקם היו חוטפים מכות, חלקם נשלחו למעצר, חלקם חטפו קנסות. אדם היה אומר 'אני ירושלמי' והשוטר היה אומר לו שיוכיח. היה מתפתח סיפור. ניסיתי בכל דרך אפשרית, ואני באמת מתכוון בכל דרך אפשרית, להשיג להם תעודה חלופית כדי להוכיח שהם ירושלמים. ניסיתי באמצעות העירייה אבל פניתי גם למשרד הפנים, למשרד ראש הממשלה ולמשרד הביטחון. כשלא יכולתי יותר, כתבתי מכתב עם הלוגו של עיריית ירושלים, שהנני מאשר שפלוני אלמוני הוא תושב ירושלים למרות שאין לו תעודה. חתמתי כחבר מועצת העיר ירושלים. אמרו לי שפעם זה עובד ופעם לא. אם בחמישים אחוזים מהמקרים שוטר ראה את המכתב והסתפק בכך, אז אני את שלי עשיתי. כשנודע לראש עיריית ירושלים הוא כעס מאוד. הוא הגיש נגדי תלונה במשטרה על חריגה מתפקידי. [הוא אמר] שהתפקיד שלי לא כולל מתן תעודות לאנשים. אחד העיתונאים כתב "לך תדע למי מאיר מרגלית נתן את המכתבים האלה ולך תדע לידי מי הם הגיעו." הסיפור התפרסם בתקופה של פיגועים והתפרש ככה שיותר ממחבל אחד נכנס בעזרת המכתבים שלי.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

אילת שחק
העמותה להנצחת בת-חן שחק ז"ל, חוג ההורים- פורום המשפחות השכולות לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ בתנו בת-חן נהרגה בידי מחבל בדיזנגוף סנטר בתל אביב בשנת 1996, בדיוק ביום הולדתה ה-15 לפי התאריך העברי. היא נולדה בפורים ונהרגה בפורים. היום שהיתה בו שמחה כפולה – פורים ויום הולדתה של בת-חן – הפך ליום עצוב מאוד. בשבילנו התהפך הפור. בת-חן נולדה בפורים ונהרגה בפורים אז אין יותר פורים בבית. במקום משלוח מנות החברים שלנו הביאו אוכל לשבעה. עופרי ויעלה לא מתחפשים ולא הולכים למסיבות, למרות שבשנתיים האחרונות יעלה התחילה ללכת קצת למסיבות, עופרי עדיין לא. התקופה הזאת קשה, של פורים.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

עלי אבו-עוואד
חוג ההורים - פורום המשפחות השכולות, "אל טריק" (הדרך) לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ באינתיפאדה הנוכחית נקשרתי לסכסוך באופן שונה. נפצעתי קשה ברגל מירי מתנחל, ואחי נהרג בידי חייל ישראלי בצורה לגמרי לא אנושית ובלי כל סיבה .החייל ירה בראשו של אחי ממרחק 70 ס"מ רק בגלל שהוא דיבר איתו. זאת בכלל לא התנהגות אנושית. באותו זמן, אחי יוסף לא ידע שהישראלים הוציאו תקנה חדשה .הוא לא ידע שאסור לו לפתוח את הפה. אנחנו אמורים לשתוק. אחי הפר את ההוראה ומאז החלטתי לא לשתוק יותר. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

קיטי כהן
הפולקלור של האחר - המכון לחקר דת ועדות בישראל לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ הדברים שראיתי באירופה השאירו עלי חותם בל יימחה. שנות המלחמה עיצבו את השקפת עולמי מכמה וכמה בחינות. לעבודה שלי כיום יש שורשים בטראומות שחוויתי בילדותי. מהמשפחה שלי למדתי שאפשר לשמור על צלם אנוש. למרות הרדיפות והפחד, חונכתי לא לדון קבוצה או אנשים לחומרה. אנושיותם של בני משפחתי ויחסם כלפי אנשים אחרים היא שאפשרה את ההישרדות המופלאה שלנו בשואה. בסמינר שקיימנו במכון ון ליר בשנת 1998 או 1999 שאל אותי אחד המנהלים הפלסטינים שהיה שם, "תגידי קיטי, למה את עושה את זה?" הוא ידע שאני  פעילה בהתנדבות ומכל הלב. לא חשבתי על עך עד אותו רגע. עניתי לו ואמרתי לו שזה משום שאני נישול מכירה את ההרגשה, שמפלים אותך ושמנשלים אותך מכל מה ששייך לך. אמרתי שאני מבינה את מצבם הקשה ומנסה, בדרכי הקטנה והצנועה, לעשות מה שאני יכולה. מי שסבל מאפליה ומדיכוי, אנשים שיכלו להיות או שהיו פליטים, יכולים להזדהות עם אחרים ועם סבלם.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

רובי דמלין
חוג ההורים - פורום המשפחות השכולות לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ כתבתי מכתב למשפחה [של הצלף]. לקח לי כמעט ארבעה חודשים עד שהחלטתי, לא ישנתי הרבה לילות, חיפשתי בתוכי כדי להבין אם אני באמת מתכוונת לזה. כתבתי להם מכתב, ושניים מהפלסטינים שבקבוצה שלנו מסרו אותו למשפחה. הם הבטיחו לכתוב לימכתב. זה ייקח זמן; צריך זמן בשביל דברים כאלה. אני מחכה. זה יכול לקחת גם חמש שנים. הם יעבירו לבן שלהם שיושב בכלא את המכתב שלי. זאת הייתה אבן הדרך הכי חשובה בהתפתחות האישית שלי [...] אם הם יכתבו לי מכתב, אני אוכל לפרסם את שני המכתבים כדוגמא לכך שיש דרך. אם האנשים שהכי לא מצפים מהם מסוגלים לעשות דבר כזה ,אין ספק שזו דוגמא לאנשים אחרים להתחיל לחפש דרך.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

ג'ורג' סעאדה
חוג ההורים - פורום המשפחות השכולות לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ כתוצאה מהמצב, האינתיפאדה, היו עימותים בבית לחם ובערים פלסטיניות אחרות. באותו ערב, בשעה 6:30 בערב, נסעתי עם בנותיי ואשתי לקנות כמה מוצרים מהסופר. ראינו שלושה ג'יפים ישראליים בצד הדרך. כשחלפנו על פני הג'יפ הראשון פתחו עלינו באש מכל הכיוונים, ממרחק של כמאה מטרים. אני ובתי הבכורה, שהייתה בת 15, נפצענו, ובתי קריסטין בת ה-12 נהרגה במקום מהירי. לקח לנו זמן להבין מה קרה, כי הכול קרה כל כך מהר. היינו מבועתים לגמרי. אשתי ואני התחלנו לזעוק לעזרה וביקשנו אמבולנס. הגיעו כמה רכבים צבאיים ועל אחד מהם היה מגן דוד. לקחו אותנו למחסום הצפוני של בית לחם ומשם הוביל אותנו אמבולנס של מגן דוד אדום לבית חולים 'הדסה' בירושלים. באמבולנס שאלתי למה ירו בנו, אנחנו רק אזרחים, והם ענו שזו הייתה טעות.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

ד"ר ח'ולוד דג'אני
הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ לאחרונה, במסגרת עבודתי בתחום בריאות הציבור, השתכנעתי באופן מוחלט ששלום ואמצעים מעשיים לקיום הם מאבני היסוד של החיים. האיומים על בני האדם עכשיו אינם מחלות כמו כולירה ומלריה. הכיבוש, הדיכוי, האלימות המתמשכת, חוסר היכולת לפתור את הבעיות שצריך לפתור - אלה מאיימים על עמנו כיום. לכן פניתי לפעילות בתחומים של דיפלומטיה עממית, עבודה קהילתית ופעילות לקידום השלום, כיוון שהשלום חיוני לחייהם של אנשים בכל מקום, וכאן במיוחד [...] נוסף לכך, הייתי חייבת לעבוד ביחד עם אויבינו, שאנחנו רוצים שיהפכו לחברינו. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

איתמר שפירא
לוחמים לשלום לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ גם לי היו נקודות שאני יכול לחשוב איך התעצבנתי על קבוצת נהגי מוניות כי הם שירתו, בעקיפין, את מי שיצא מהעוצר, את הפועלים שיצאו מיריחו לעבוד. נהגי המוניות חיכו להם שיחזרו וזה נורא עיצבן אותי; זה היה אחרי לילה שלם בלי שינה... אמרתי להם שילכו והם לא רצו, הם עשו לי 'זין' ובסוף יריתי עליהם גז מדמיע. ביקשתי אישור והפקיד המנומנם נתן לי אישור, אז יריתי גז מדמיע. הם ברחו, חזרו, צחקו. נורא עיצבן אותי, איך הם צוחקים עלי?”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

יועאד שביטה
Building Bridges for Peace (בניית גשרים לשלום), רעות-סדאקה לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ נולדתי בטירה. המשפחה שלי מצד אבי באה מכפר שתושביו נעקרו ב-1948, מכפר קטן, מִסְכֶּה, ליד טירה. אני חושבת שהכל התחיל שם. כלומר,בטח לא ידעתי בגיל שנה שאני בת למשפחת עקורים, אבל כשגדלתי התחלתי להבין את זה. גם המשפחה שלי התחילה לעסוק בזה, מהסיבות האלה. אני גם בת של שני אנשים שהם יחסית פעילים בנושא הזה. אימא שלי מאד פעילה.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

חולוד בדאווי
האגודה לזכויות האזרח בישראל, תעאיוש, קואליציית נשים לשלום, בת שלום לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ במהלך אותה הפגנה הותקפנו על ידי סטודנטים ימניים; נרדפנו וסולקנו מהאוניברסיטה. לפרשה ההיא היו השלכות רבות, סטודנטים נעצרו ו-15 סטודנטים הורחקו מהאוניברסיטה. אני הורחקתי מהאוניברסיטה כמעט לשנתיים בשל השתתפותי בהפגנות שנמשכו ארבעה חודשים. נאסר עלי להיכנס לשטח האוניברסיטה.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

מאיר מרגלית
הוועד הישראלי נגד הריסת בתים לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ כששואלים אותי, אני עונה אינסטינקטיבית שזה בגלל שאבי ניצול שואה. אבא שלי איבד את משפחתו בגלל אפליה גזעית ואני נלחם בכל מאודי בתופעות שמתרחשות כאן. יש מי שיגיד, "מה אתה משווה? אין פה מה להשוות." נכון, אין פה מה להשוות, אבל יותר מדי תופעות קורות אצלנו שמזכירות לי את גרמניה ב-1933. ינקתי את צערו של מי שסבל מאפליה ואת כאבו, ובגלל שאני לא יכול להיות אדיש לנוכח חוסר צדק כל כך משווע, אני נלחם למען מה שנראה לי צדק חברתי בסיסי, ברמה האנושית ביותר, אפילו לא הפוליטית ביותר. לכן אני לא יכול להיות אדיש ולא יכול לוותר. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

דימיטרי דיליאני
הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ נסעתי לארצות הברית בשנת 1990. בשנת 1994, עם חתימת הסכם אוסלו, קיבלנו זריקת עידוד. החלטתי לסיים את לימודיי ולחזור לכאן כדי להשתתף בבניית מולדתי. כשחזרתי טפחה המציאות כאן על פניי. ההתקוממות הפלסטינית התמסדה והפכה לשלטון ואני חושב שהמעבר הזה לא נעשה בדרך הנכונה. היו כל כך הרבה בעיות: בעיות מנהליות, בעיות כלכליות ובעיות מדיניות. החזון הקולקטיבי הפסיק להיות ברור. התחילו להתעורר סכסוכים פנימיים סביב נושאים של משרות והשפעה, סכסוכים שלא ידענו בכלל על קיומם. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

אסתר גולן
אגודת המפגש הבין דתי לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ העניין הוא שכשאמי כתבה שאבי מת היה לי משהו מוחשי, היה לי מכתב, בכיתי. אבל בגלל שלא ידעתי מה קרה לאמי, ראיתי אותה בעיני רוחי עדיין עם הפרטיזנים, אולי, או מסתתרת או משהו. ילדתי ילדים, אחד אחרי השני, ואנחנו נאבקנו לשרוד. לא היו לנו ספרים [על השואה], ולא היה לנו אף אחד לדבר איתו. קשה להסביר את זה. היה הרבה עצב, ואני סבלתי מדיכאון. אבל בסופו של דבר, בזמן משפט אייכמן לא יכולת לא לשמוע, כי זה היה בעיתונים, זה היה ברדיו, כולם דברו על זה, אבל זה היה מאוד לא אישי. זה לא היה על אימא שלי, זה היה על אנשים אחרים. כך שזה לקח זמן. אני לא יכולה לומר לך מה חשבתי כי אני לא יודעת. דברים שלא מתועדים אני לא זוכרת. אבל אני יודעת שבכיתי הרבה, את זה אני כן יודעת. שנים סבלתי מדיכאונות עמוקים”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

איברהים עיסא
בית הספר פרחי התקווה לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ מה שהיה לי הכי קשה כילד באותה תקופה הוא שלא יכולתי לזהות את ההבדל בין פעיל שלום למשתף פעולה; לקח לי המון זמן עד שהצלחתי להבדיל בין השניים. גם קבוצות של קיצונים פלסטינים לא הצליחו להבדיל בין משתפי פעולה לפעילי שלום. הייתי אז ילד, אבל כשגדלתי התחלתי להבחין בהבדלים.”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

יועאד שביטה
Building Bridges for Peace (בניית גשרים לשלום), רעות-סדאקה לראיון »
מתוך מפתח הנושאים »

“ ישבנו על הדשא והיו איתנו ילדים ממש, ממש קטנים, בני שנה, שנה וחצי. אחד הבחורים שאל, "מה, אתם ערבים?" אימא שלי ענתה לו, "כן. יש לך בעיה עם זה?" ואז הם תקפו אותנו [....] לאיש שהיה איתנו נשברה היד; הוא היה עם גבס לארבעה חודשים בערך. את אבא שלי דקרו בבטן, ובנס זה לא היה משהו רציני, חוץ מהטראומה שנגרמה לילדים הקטנים שהיו איתנו [...] אם זה היה קורה למשפחה יהודית? זה היה עובר ככה בשקט?”  [מעבר לקטע בראיון המלא]