קיטי כהןהפולקלור של האחר - המכון לחקר דת ועדות בישראל» לראיון
הראיון המלא »
|
|
“ הדברים שראיתי באירופה השאירו עלי חותם בל יימחה. שנות המלחמה עיצבו את השקפת עולמי מכמה וכמה בחינות. לעבודה שלי כיום יש שורשים בטראומות שחוויתי בילדותי. מהמשפחה שלי למדתי שאפשר לשמור על צלם אנוש. למרות הרדיפות והפחד, חונכתי לא לדון קבוצה או אנשים לחומרה. אנושיותם של בני משפחתי ויחסם כלפי אנשים אחרים היא שאפשרה את ההישרדות המופלאה שלנו בשואה. בסמינר שקיימנו במכון ון ליר בשנת 1998 או 1999 שאל אותי אחד המנהלים הפלסטינים שהיה שם, "תגידי קיטי, למה את עושה את זה?" הוא ידע שאני פעילה בהתנדבות ומכל הלב. לא חשבתי על עך עד אותו רגע. עניתי לו ואמרתי לו שזה משום שאני נישול מכירה את ההרגשה, שמפלים אותך ושמנשלים אותך מכל מה ששייך לך. אמרתי שאני מבינה את מצבם הקשה ומנסה, בדרכי הקטנה והצנועה, לעשות מה שאני יכולה. מי שסבל מאפליה ומדיכוי, אנשים שיכלו להיות או שהיו פליטים, יכולים להזדהות עם אחרים ועם סבלם. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987 הייתה נקודת מפנה. עד אז הדאיג אותי מעמדם של ערביי ישראל. בשנת 1987, הישראלי הממוצע, בסלון שלו, התעמת פנים אל פנים עם פלסטינים, כבני אדם ולא רק כמנקי רחובות, כפועלים או כפועלי בניין [...] היו צילומים טובים מאוד וכתבות טובות מאוד (על הפלסטינים), ואני נהייתי מודעת יותר מקודם לשכנינו. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
זהות:
“ הקושי גדול נוסף ביחסי שלום - אם אדם רוצה דיאלוג אמיתי ושלום אמיתי, חשוב מאוד שהוא או היא ירגישו בטוחים מספיק לעמוד ולהגיד, "אני יהודיה, אני ישראלית; ואתה מוסלמי, או אתה נוצרי, או אורתודוקסי, או קתולי, או ארמני, או פלסטיני." חשוב מאוד לקבוע מאיפה באנו ולא לומר, "אני ישראלית שרוצה שלום ולכן אני מוכנה לוותר על הנרטיב שלי. לי אין נרטיב", כאילו שלי אין סיפור, שפה, תרבות. כאילו שאני חייזר שהגיע מכוכב אחר למזרח התיכון, שהוא שטח מוסלמי קדוש ולי אין פה כלום, לי אין שורשים פה. זה לא תורם לשלום. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ [תגובת הילדים הייתה] פחד, חשדנות; הייתה לנו מעריכה שעקבה אחרי התוכנית. בהתחלה הם לא רצו להיפגש. הם חששו. "הם שונים מאיתנו, הם מתלבשים אחרת, מדברים אחרת". הפלסטינים הכירו את הישראלי כחייל עם רובה והישראלים הכירו את הפלסטינים כמי שמטמינים פצצות במדרחוב בן יהודה ובאוטובוסים. אלה היו הדימויים זה על זה, התפיסות שלהם זה על זה, וזה מובן: זה מה שהופיע בחדשות, זה מה שקרה. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ [הפעילות שלי] תורמת בכך שהיא מפחיתה את הדעות הקדומות; היא שוברת את חומת הדעות הקדומות שעומדת בין ילדים ישראלים ופלסטינים ובין הקהילות שלהם. בעקבות התערוכות, האחים וההורים של הילדים חוו גאווה משותפת ונפגשו ברוח טובה. גם זה עזר. הילדים כבר לא רואים את הילד האחר, היהודי או הפלסטיני, כאויב אלא כחבר שהם נהנו לפגוש. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ התנהלתי בשקט כדי שאוכל לעשות תוכניות עם הפלסטינים. בתקופה שבה פרצה האינתיפאדה זה היה כמעט טאבו. הורים רבים לא רצו. הייתה לי קבוצה של ילדים וקבוצת הורים וההורים אמרו, "לא. שהילדים שלנו יפגשו עם פלסטינים? לא. לא עכשיו." אז עברתי לקבוצה אחרת. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
תהליכי שלום פוליטיים/הנהגה מדינית:
“ אני חושבת ששלום צריך לעשות בין פלסטינים וישראלים. כמה שפחות גורמי חוץ, כך יהיה מצבנו טוב יותר. אני חושבת שאי אפשר להשיג הסכם מחוץ לישראל, לא על מדשאות הבית הלבן, לא בז'נבה, בפריז או באוסלו. חייבים לשאת ולתת עליו להשיגו כאן. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
חזון:
“ יש תחושה לפעמים שצריך לכפות שלום. שחייבים גורם מבחוץ – שומעים זאת לעיתים – גורם חיצוני שיכפה ואז יהיה שלום. אני לא מאמינה בשלום כזה ואני לא חושבת שהוא יכול להחזיק מעמד. אני חושבת שתהיה התנגדות. אבל אם יחנכו את שני העמים והם ישתכנעו בתוכם שזה אפשרי, שזה לטובתם, שיהיה להם שלום עם כבוד עצמי וכבוד לזהות שלהם, אז יש סיכוי לשלום. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ כולם [צריכים להיות מעורבים בתהליך השלום]! החל מגננות, הורים, כתבים, עסקים, כולם. כל המגזרים באוכלוסייה, כולם צריכים להיות מעורבים, בצורה אחרת לגמרי ממה שקורה עכשיו. המעורבות צריכה להיות דרך התקשורת ובעסקים ובחינוך בכל הרמות. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ אם מדובר בצעירים, קודם תלמדו ערבית שנה, ערבית מדוברת, וגם כמה קורסים בתרבות ערבית. לדעתי, כל בתי הספר צריכים ללמד ערבית ובתי הספר שלהם צריכים ללמד עברית. אסור שהם ילמדו עברית רק בכלא. רוב הפלסטינים שאני פוגשת למדו עברית בכלא. קודם כול ללמוד את השפה ולהיפגש, בלי דעות קדומות או רעיונות לפיוס או שיטות דיאלוג שמיובאים מחו"ל. צריך להקשיב להם ולהיפטר מהפחד. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
דת:
“ יש תחייה של הדת בכל העולם, לא רק בחברה היהודית ובחברה המוסלמית, יש תחייה גם במקומות אחרים והיא מסוכנת – כל תפיסה אבסולוטית שרק הדעה שלי, האמונה שלי, התרבות שלי היא האמיתית, שמובילה לאל, כל השקפה שמדירה את האחר היא מסוכנת מאוד. זה אחד משורשי הסכסוך. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
חזון:
“ אישית, הייתי רוצה לראות מדינה פלסטינית לצד שלנו. אני חושבת שיתפרצו אולי סכסוכים קטנים ואולי אפילו סכסוכים מזוינים, אבל אם תקום מדינה פלסטינית היא תחזיק מעמד ובטווח הרחוק אולי נצליח אפילו להגיע להסכם, לפדרציה עם המדינות השכנות וניצור איחוד מזרח-תיכוני. זה האידיאל. אבל שוב, בשביל זה צריך שיקבלו אותנו. מקבלים את ישראל, מתחילים לקבל. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ בבתי ספר פלסטינים ה'אחר' הוא נוצרי. לפעמים מזכירים את היהודי, לא תמיד לחיוב, אבל ישראל לא קיימת, תל אביב לא קיימת, המדינה לא קיימת במפות, בתוכנית הלימודים. בציורים של הילדים המדינות קיימות זו לצד זו, זה השינוי המדהים שחל במהלך שלוש השנים שבהם הילדים עבדו יחד, בפרויקט מתמשך. התרחש שינוי, תהליך חינוכי. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ אני חושבת שבזמנים קשים פוליטית יש צורך רב יותר בחברה האזרחית, וכאשר המצב הפוליטי חיובי יותר אפשר לשלב את ארגוני החברה האזרחית במערכת. אז הם יכולים לתרום. את מכוני המחקר, את הפעילים והאנשים שלהם אפשר לשלב בחזון הפוליטי. בעיתות מצוקה, בעיתות משבר, יש צורך בארגוני שטח בדיוק על מנת להוות משקל נגד לאלימות, לשנאה בין העמים שלנו. מערכות היחסים החדשות והדיאלוג הכנה בין פלסטינים לישראלים מעניקים לי את התקווה ואת האומץ להמשיך. כפי שאמרו חז"ל: לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה. (רבי טרפון, מסכת אבות ב', ט"ז). ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
^ חזרה לראשית הדף
