הקרנת הסרט "נקודת מוצא" בכפר וולג'ה 16.9.2008 מידע נוסף

שינוי אישי, תפיסת האחר:

“ זה תהליך איטי וכואב, זה לא דבר פשוט. אני לא חושבת שיש דבר אחד, אני חושבת שזו פשוט התמודדות והתעמתות עם כל מיני הנחות מאוד עמוקות. אני חושבת שיש פער מאוד גדול בשמאל הישראלי - שאני תוצר שלו – מצד אחד, משהו שהוא מאוד הצהרות וליברליוּת: "אנחנו נורא בסדר, אנחנו נורא בעד כל מיני דברים". מצד שני, לתרגם את ההצהרות לחיי יום-יום, לחיי עבודה שיתופיים ושוויוניים, זה מאוד קשה. את צריכה להיפרד מהרבה הנחות יסוד מאוד עמוקות שאת אפילו לא מודעת לקיומן. למשל סביב נושאים של עליונות, שאנחנו בעצם יותר טובים, תרבותית או מוסרית. אני אף פעם לא חשבתי שיש לי הנחות כאלה, אבל ככה היינו. ולהתעמת עם זה שככה היינו, שאלה אמונות בסיסיות שגדלתי עליהם, זה מאוד קשה, זו התפכחות מאוד כואבת. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

יחסי כוחות ישראלים/פלסטינים:

“ אני חושבת שבשנים האחרונות פשוט אימצנו עמדה כלפי המציאות שמפרקת יותר את המושג הזה של שוויון - שקודם היה יותר נאיבי, שהיה משהו כמו 50-50, שוויון זה איזון, זה חצי-חצי. בשלב מסוים פשוט רואים שזה לא ככה, שהמציאות כל כך לא שוויונית ושצריך לנסות משהו הרבה יותר דרמטי כדי שיהיה שוויון. צריך לעשות היפוך של המציאות, וההיפוך הזה מאוד קשה לקבוצה בעלת הכוח, כי פתאום היא מרגישה שהיא מוותרת על המון דברים; וזה נכון. זה קשה, אבל זה מה שצריך לעשות. אם עושים פה כמו שחשבנו בהתחלה, 50-50, זה נכון שזה יותר ממה שקורה במציאות, אבל המציאות כל-כך חזקה שזה פשוט לא יוביל לשוויון. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

שפה, יחסי כוחות ישראלים/פלסטינים:

“ אנחנו הבנו שעניין השפה, העובדה שהכל מתנהל בעברית, זה לא עניין טריוויאלי. זה לא שהעיקר הוא מה שאנחנו מדברים, לא משנה באיזו שפה! לא! חשוב באיזו שפה אנחנו משתמשים, והעובדה שכל ההתנהלות כאן היא בעברית גם מוכיחה שאין שוויון וגם ממשיכה לייצר חוסר-שוויון. כי השפה היא הרבה יותר מכלי לתקשורת; השפה היא תרבות, זהות, הרבה מאוד דברים. המשמעות היא לא רק שהערבים מוותרים על הרבה דברים בתוך הדיאלוג הזה, אלא גם שאם אני לא יודעת ערבית, זה אומר שאני לא עושה הרבה צעדים שאני אמורה לעשות. אני יכולה להגיד עד מחרתיים שאני בעד שוויון אבל לדעתי זה מוגבל, כי יש הבדל בין מישהו שהוא דו-לשוני לבין מישהו שהוא חד-לשוני, אין מה לעשות. זה כואב כי זה קריטריון לא פשוט. לא פשוט ללמוד שפה. אבל לדעתי זה ככה וצריך להגיד את זה. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

שפה:

“ הרבה פעמים הערבים, במיוחד הצעירים, אם הם דו-לשוניים, הם לא בוחרים לדבר בערבית כי לערבית יש הרבה פעמים קונוטציות של שפה עם סטאטוס פחות גבוה, ואלה דברים מאוד עמוקים, שקורים לרוב לקבוצת מיעוט. בצוות החלטנו גם שכל אחד שעובד כאן צריך ללמוד ערבית. והשנה גם החלטנו שמי שעובד כאן והוא דו-לשוני מקבל תוספת במשכורת. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

יחסי כוחות ישראלים/פלסטינים:

“ הגישות ששלטו [בשנות השבעים] היו בעיקר גישות מאוד צפון אמריקאיות של 'המפגש הבין-אישי', קרי, "אני אכיר אותך ואת תכירי אותי וכך נראה שאנחנו בני אדם ונתחבק ונתנשק", וככה פחות או יותר הכל יישאר אותו דבר. בשנות השמונים שררה אי-נחת מאוד גדולה סביב הגישות האלה, פה ובחוץ לארץ. בארץ, בעיקר המנחים הערבים טענו שהגישה הזאת למציאות לא מתייחסת ליחסי כוח, היא מניחה שוויון שלא קיים במציאות. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

זהות, יחסי כוחות ישראלים/פלסטינים:

“ הגישה שפיתחנו [להנחיית דיאלוג] מתייחסת ליחסים השוררים בין יהודים לערבים כאל יחסים בין שתי קבוצות, כיוון שהסכסוך בחוץ הוא בין שתי קבוצות, הוא לא בין יחידים. ומכיוון שהזהויות הקולקטיביות האלו מאוד משמעותיות, הגישה הבין-אישית מנסה לשבור את החיבור הזה, להגיד: "עזבו את זה, תשאירו את זה שאתם יהודים או ערבים בחוץ, בואו נהיה פה רק בני אדם". הגישה שלנו אומרת: "לא, תביאו את זה. נכון שכולנו בני אדם! אבל תביאו גם את החלקים האחרים ונתמודד! תביאו את החלקים האחרים כי הם אלה שמייצרים את הקונפליקט". אין פה עניין שהוא רק בין בני אדם. יש לנו גישה הרבה יותר פוליטית שמתייחסת ליחסי הכוחות ולחוסר האיזון שקיימים במציאות. בגלל שהגישה דומה למציאות ולא מנסה ללכת נגד המציאות, יש אפשרות ללמוד ממנה על המציאות. זאת יכולה להיות מעבדה שמאפשרת לנו ללמוד על מה שקורה בחוץ. כאשת חינוך האפשרות הזאת יותר נראית לי, כי אפשר היה גם לעשות סדנאות קרמיקה. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

יחסי כוחות ישראלים/פלסטינים:

“ אני מאמינה שאנחנו צריכים להקשיב למה שהמיעוט אומר כדי שתהיה לנו יכולת יותר טובה להבין את המציאות. אז אני חושבת שבאופן כללי האמת נמצאת אצלם - לא כי הם ערבים אלא כי בתוך מערכת הכוחות הזאת, למיעוט יש את היכולת להבין יותר טוב את המציאות. המיעוט מבין איפה הוא חי וגם מכיר את הרוב. אנחנו לא כל כך מכירים את המיעוט, גם בגלל מה שאמרתי על השפה וגם כי אנחנו לא תלויים במיעוט, לא כלכלית ולא פוליטית. לדעתי, אנחנו פחות מבינים מה שקורה. זה לא משהו הכרחי, זה משהו שנובע מתוך המציאות הזאת. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

ציונות:

“ אני נולדתי כאן, זה הבית שלי. הכל היה כאילו מובן מאליו, שאני חלק ממה שיש פה. היום אני אומרת שאני לא ציונית כי יש לזה משמעות, אבל לא כי זה הפסיק להיות הבית שלי ואני לא מפסיקה להרגיש שאני חלק ממה שקורה פה. אני פשוט נגד מדינה יהודית ובעד מדינת כל אזרחיה. אני לא ציונית במובן הזה של הציונות, של מה הפרמטרים כיום, ולא אם כן צריך היה או לא צריך היה, לא היסטורית. כרגע אני חושבת שהמשימה הלאומית הזאת הושלמה ושאי אפשר היה לעשות זאת אחרת. אני לא מתחשבנת עם העבר, עם ההיסטוריה, אבל היום אני חושבת שזה לא צודק להמשיך לתחזק את השלטון היהודי בצורה כזאת, כי זה לא דמוקרטי. במובן הזה אני חושבת שאנחנו חייבים לשאוף למדינה בעלת אופי אחר. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

תגובות הקהילה:

“ במעגלים היותר נרחבים אני לא כל כך משתפת, אני הרבה יותר מסננת את מה שאני משתפת בו, לא מספרת כמו שאני מספרת לך. היכולת להשפיע היא מאוד קטנה. אם תגידי לאנשים שמה שקורה ברפיח הוא מזעזע, הם לא ישתכנעו בזה כי את אמרת להם. זה יושב על תמונת עולם יציבה בדרך כלל ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

תגובות הקהילה:

“ אני לא מסתירה, אני מביאה את מה שאני ואת מה שאני עושה, אבל אני אף פעם לא נכנסת לוויכוחים. אם מישהו אומר משפטים כאלה, אני ממש לא נכנסת לזה. הבנות שלי ממש תמיד מתווכחות עם כל הנהגים, באוטובוס ובבית ספר. אני תמיד אומרת להן לא להתווכח עם נהגים, שהם יעשו תאונה... כי מבחינתן אין שום בעיה, צריך להגיד. זה דור אחר. הם גדלו במציאות אחרת. אבל אני לא מסתירה, תמיד אם שואלים מאיפה אני, אני אומרת: "מנוה שלום", ותמיד התגובה היא: "אז תגידי! מה קורה שם?" אז אני אומרת מה שהם רוצים לשמוע, שהכל טוב ויפה. את יודעת, הם לא באמת רוצים לשמוע שאנחנו עם כובש. הם לא רוצים לשמוע את זה! אין לי כוחות להיכנס עם כל אחד לוויכוחים, כי בדרך כלל לשם זה מוביל. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

חזון, חברה אזרחית:

“ העבודה שלי לא תפסיק את הבולדוזרים. היא לא תעשה את זה. בדקתי מה גרם לשינוי הגדול בדרום אפריקה ובכמה מאמרים שקראתי ראיתי שהם מציינים תשעה גורמים שהביאו למהפך, למעבר לדמוקרטיה. הראשון היה אמברגו כלכלי על דרום אפריקה. השני היה קריסה של כוחות הביטחון; הם פשוט לא יכלו יותר לתחזק את האלימות שהם הפעילו כל הזמן. ואיפה שהוא בין 1 ל-9 הייתה העובדה שכל הזמן הייתה קבוצה שקיימה גם דיאלוג וגם שיתוף פעולה, והיו גם לבנים שהצטרפו לשחורים ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

משפחה:

“ ברמה האימהית: נהייתי ממש מגוננת יתר על המידה. אבל עכשיו די כבר, הפסקנו. עכשיו הפכתי להיות דטרמיניסטית לחלוטין. בשנתיים הראשונות ממש לא נתנו לילדות לזוז; לא נתנו להם ללכת לשום מקום והן לא הלכו לשום מקום. היינו הולכים פעם בשבוע להפגנה וחוזרים וזהו. זה היה המקום היחיד שהרשיתי להם ללכת אליו. הלכנו כל שבוע, כל שבוע, קנינו פלאפל או פיצה, וזה היה הבילוי. אחר כך נשברתי, החלטתי שהכל מאלוהים... לא בידיים שלי. ”  [מעבר לקטע בראיון המלא]

^ חזרה לראשית הדף