רובי דמליןחוג ההורים - פורום המשפחות השכולות» לראיון
הראיון המלא »
|
|
“ כבר במהלך השירות הסדיר דייויד נקרע כי הוא לא רצה לשרת בשטחים. הוא יצא לקצונה ונשלח לשרת בחברון. הוא התלבט נורא והוא בא אלי ואמר לי "מה לעשות לעזאזל? אני לא רוצה להיות שם." אמרתי לו, "אם אתה רוצה לשבת בכלא אני אתמוך בך. אבל אם תלך לכלא, זה ישנה משהו?" כי, בעקרון, אילו היו שולחים אותו לכלא, אחרי שהיה משתחרר היו מציבים אותו במקום אחר [בשטחים]. אין לזה סוף. אם זה היה עושה רעש גדול, אז ייתכן שזו הייתה באמת הבחירה הנכונה, אבל אפשר גם ללכת [לשרת] ולשמש דוגמא אישית לאחרים, בכך שאתה מתייחס לאנשים סביבך בכבוד. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ דייויד יצא למילואים ואני התמלאתי תחושה מוקדמת, של פחד כנראה. הוא התקשר אלי בשבת ההיא ואמר, "עשיתי הכל כדי להגן עלינו, את יודעת שאני אוהב את החיים שלי, אבל זה מקום איום ונורא ואני מרגיש כמו מטרה". הוא מעולם לא שיתף אותי בדברים כאלה, אף פעם. הבנים שלי אף פעם לא סיפרו לי מה הם עושים בצבא. הם תמיד המציאו סיפורים מגוחכים וחשבו שאאמין להם. למחרת התעוררתי מוקדם בבוקר ורצתי לעבודה שעות לפני שהייתי צריכה. לא רציתי להיות בבית; הייתי חסרת מנוחה. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ דייויד נהרג על ידי צלף, עם עוד תשעה אנשים. הם היו במחסום, מחסום פוליטי, ליד עופרה; יומיים אחרי שהוא נהרג הסירו את המחסום. אני מניחה שכל חיי דיברתי על דו-קיום ועל סובלנות וזה חקוק כל כך עמוק בתודעה שלי עד שהדבר הראשון שאמרתי זה, אני לא מרשה לכם להרוג אף אחד בשם הילד שלי. אני מניחה שזה יוצא דופן, זו לא תגובה שמצפים שתהיה לבשורות שכאלה. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
אובדן/שכול, כיבוש, שירות צבאי:
“ כולם שאלו אותי מה אני חושבת שצריך לעשות עם הצלף ואם יתפסו אותו, האם אני רוצה שיהרגו אותו. אמרתי שהוא לא הרג את דייויד בגלל שהוא היה דייויד .אילו היה פוגש את דייויד, הוא היה אוהב אותו. דייויד פעל לקידום השלום ,הוא היה מהחיילים שלא רצו לשרת בשטחים. דייויד היה אדם כל-כך אוהב ואילו הוא היה יושב איתו על כוס קפה, הם היו חברים. על הקבר של דייויד יש ציטוט של ג'ובראן חליל ג'ובראן שאומר: "האדמה היא מולדתי והאנושות היא משפחתי". חיפשתי ציטוט ונתנו לי כמה ימים וזה הדבר הכי אמיתי שמצאתי .אמרתי שהצלף לא הרג את דייויד בגלל שהוא היה דייויד אלא בגלל שהוא סימל צבא כיבוש. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
חזון, סיפור אישי, פיוס:
“ כתבתי מכתב למשפחה [של הצלף]. לקח לי כמעט ארבעה חודשים עד שהחלטתי, לא ישנתי הרבה לילות, חיפשתי בתוכי כדי להבין אם אני באמת מתכוונת לזה. כתבתי להם מכתב, ושניים מהפלסטינים שבקבוצה שלנו מסרו אותו למשפחה. הם הבטיחו לכתוב לימכתב. זה ייקח זמן; צריך זמן בשביל דברים כאלה. אני מחכה. זה יכול לקחת גם חמש שנים. הם יעבירו לבן שלהם שיושב בכלא את המכתב שלי. זאת הייתה אבן הדרך הכי חשובה בהתפתחות האישית שלי [...] אם הם יכתבו לי מכתב, אני אוכל לפרסם את שני המכתבים כדוגמא לכך שיש דרך. אם האנשים שהכי לא מצפים מהם מסוגלים לעשות דבר כזה ,אין ספק שזו דוגמא לאנשים אחרים להתחיל לחפש דרך. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ כל אדם מתפתח בצורה שונה בנתיב הפיוס. צריך זמן. אני יכולה לראות איך התפתחתי במהלך השנתיים האחרונות, את ההבדלים באופן שאני מגיבה לשאלות עכשיו לעומת המקום שהייתי בו לפני שנתיים; זה שונה לגמרי. אני עתיקת יומין אבל אני עדיין לומדת. זו דרך ארוכה וקשה של למידה, של סובלנות, של יכולת לנהל דו-שיח עם מתנחל או עם אדם מאוד כועס; לומדים את זה. תמיד היה לי כושר שכנוע כי אני אשת מכירות טובה, אבל עכשיו אני באה ממקום הרבה יותר נקי. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ כל האנשים האלה שאיבדו קרוב משפחה - פלסטינים או ישראלים, אלה אנשים שהייתי הכי פחות מצפה מהם שיחפשו דרך אחרת. התגובה המיידית היא "נקמה", כמו שאנשים אומרים. במקום לנתב את הכאב הזה לנקמה, האנשים בקבוצה שלנו בחרו אפיק שונה לכאב שלהם. הכאב מפרק במהירות רבה את המחסומים בין ישראלים לפלסטינים בקבוצה. יש תחושת אמון. זה לא חומוס וחיבוקים אלא משהו הרבה יותר משמעותי; אלה הכרה באחר והזדהות רגשית, וזה קורה הרבה יותר מהר מאשר במפגש רגיל בין ישראלים לפלסטינים כי אנחנו מיד מזהים אחד את השני באמצעות הכאב. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ זה אתגר בשבילי כי תמיד הייתי עצמאית מאוד. הייתי הבוסית של עצמי; עשיתי מה שרציתי ואם החלטתי משהו, זה מה שיצא לפועל. עבדתי עם אנשים אחרים הרבה שנים והיינו כמו משפחה, אבל המילה האחרונה הייתה שלי. עכשיו אני צריכה לעבוד בצוות. בשבילי זה שעור נורא גדול. אני לא יכולה להתעורר בבוקר ולהחליט להריץ פרויקט בלי להתייעץ עם אף אחד, וזה משהו שאני לא מכירה. אני צריכה למכור להם את זה, כדי שיבינו. זו דרך שונה מאוד לעבוד. אני גם צריכה להקשיב למה שאנשים אחרים אומרים כל הזמן, וזה עוד תרגיל בשבילי: לשבת בישיבות ולהקשיב למה שיש לאנשים אחרים לומר, שעות, אפילו שאני חסרת סבלנות ורוצה לעשות הכל עכשיו. זה האופי שלי. אני פעילה מאוד וכשאני מחליטה לעשות משהו, זה צריך לקרות עכשיו. עכשיו זה לא ככה; זה כל העניין. זה שונה כשעובדים עם אנשים אחרים ויוצרים חלום שהוא חלום משותף. זה כבר לא רק החלום שלי. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
נשים בחברה ובפעילות, המושג מות קדושים:
“ אני מבטיחה לך שכל האמהות דומות ושלאימא של מחבל מתאבד יש בעיה משולשת. במה היא נכשלה, היא איבדה את הילד שלה, הוא הרג את עצמו וגם חפים מפשע. לא איכפת לי מה יגידו, כל אֵם – אני בדירה הקטנה שלי בתל אביב או אֵם בהתנחלות שאומרת שהיא גאה שהקריבה את הבן שלה למען ארץ ישראל - הכאב של כולנו דומה, אחרת אין טבע, אחרת שום דבר כבר לא הגיוני. לאמהות יש הכי הרבה כוח ואנושיוּת כי הן היחידות שמכירות את הכאב שבאובדן ילד. אני לא שוללת את הכאב של אחים ואחיות, סבים ואבות, אבל הכאב של אמהות כל כך קיצוני שאני לא מאמינה לאף אימא שמספרת שהיא גאה שהבן שלה נתן את החיים שלו בשביל משהו. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
תהליכי שלום פוליטיים/הנהגה מדינית:
“ מובן שאנחנו משתדלים לדבר עם כמה שיותר פוליטיקאים, כדי להציג להם פנים אחרות של חיי היום-יום כאן שיכולות לשנות משהו. מה שיקרה בפוליטיקה ישפיע על הפעילות שלנו. ככל שנתקרב לאיזשהו הסכם, כך תגדל החשיבות של העבודה שלנו, כי כולנו [בפורום] מרגישים שלא יהיה שום הסכם בלי שיובנה בתוכו תהליך של פיוס. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ אני זוכרת כשמנדלה השתחרר מהכלא ונאם באצטדיון. היו אנשים שעמדו שם עם מקלות, לנקום. הוא אמר, קחו את המקלות שלכם ותזרקו אותם לנהר, כי לא זו תהיה הדרך שלנו. מעשית, הוא הבין שמה שהכי טוב לעם בדרום אפריקה, לעם שלו, הוא לבחור בדרך של אי-אלימות. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
פיוס:
“ מאוד. אבל אם נותנים להם אפשרות לשתף בסיפורים שלהם, כמו בקבוצה שלנו...אם מישהו כמו יעקב גוטרמן עומד ומספר לפלסטינים שהוא השתחרר ממחנה ריכוז נאצי ובא לגור בארץ והיה לו בן שנולד בקיבוץ והוא מת, נהרג בסכסוך... ואם שומעים על המשפחה של חאלד אבו עוואד, שהיו פליטים מאיזה מקום ליד בית-שמש והחיים שהיו להם והאובדן של שני אחים... כשמספרים את שני הנרטיבים האלה לפלסטינים ולישראלים, האם יותר קל לנו להרגיש אמפתיה זה כלפי זה? ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
אתגרים ומכשולים, התערבות בינלאומית:
“ אחת הבעיות הכי גדולות במצב כאן זה שאנשים הם או פרו-פלסטינים או פרו-ישראלים. כשאתה בעד משהו זה גורם לך להרגיש טוב מאוד עם עצמך. אני זוכרת שהייתי עם נדווה במפגש בכנסייה פרסביטריאנית בשיקגו ולא מאוד התלהבו ממני שם. ישבנו סביב השולחן בארוחת הערב ואיש אחד רכן אליה ואמר, את יודעת, אני מאוד פרו-פלסטיני. היא אמרה לו, ומה יצא לי מזה עד עכשיו? היה משהו מאוד עמוק במה שהיא אמרה, כי להיות פרו-ישראלי או פרו-פלסטיני זה כמו לומר שהפלסטינים מסכנים או שהישראלים המסכנים ולנופף בדגל. כשמישהו מכיר בזה שהפלסטינים והישראלים לא עומדים להיעלם ואומר, בואו נתמוך ביציאה של ישראל מהשטחים הכבושים, אני אומרת שהוא תומך בשני הצדדים. אם התערבות לא שיפוטית כזאת תגיע מבחוץ, אני מאוד אשמח. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
חזון:
“ העולם צריך להבין שגם לטובת הישראלים וגם לטובת הפלסטינים, יהיה חייב להיות בית לאומי לפלסטינים, ישראל חייבת לצאת מהשטחים הפלסטינים כי הכיבוש הורס את שני הצדדים. כולם יודעים שזה מה שיקרה בסוף. השאלה היא כמה אנשים יצטרכו למות משני הצדדים? עוד כמה כאב? עוד כמה משפחות יצטרפו למעגל המשפחות השכולות הזה? זה חייב להיפסק. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
^ חזרה לראשית הדף
