יועאד שביטהBuilding Bridges for Peace (בניית גשרים לשלום), רעות-סדאקה» לראיון
הראיון המלא »
|
|
סיפור אישי, משפחה, פליטים פלסטינים:
“ נולדתי בטירה. המשפחה שלי מצד אבי באה מכפר שתושביו נעקרו ב-1948, מכפר קטן, מִסְכֶּה, ליד טירה. אני חושבת שהכל התחיל שם. כלומר,בטח לא ידעתי בגיל שנה שאני בת למשפחת עקורים, אבל כשגדלתי התחלתי להבין את זה. גם המשפחה שלי התחילה לעסוק בזה, מהסיבות האלה. אני גם בת של שני אנשים שהם יחסית פעילים בנושא הזה. אימא שלי מאד פעילה. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
אתגרים ומכשולים, פליטים פלסטינים, שירות צבאי:
“ [הנושאים הכי חשובים שעולים בדיאלוג] למשל, נושא הפליטים, כל הבלגאן שיש עכשיו פה. או כשמדברים על הצבא - אפילו שאני גרה עכשיו עם יהודים, שאני גרה בסביבה אחרת- עד עכשיו אני לא מצליחה לעכל כשמישהו אומר לי, "אני מתגייס", עכשיו במצב הנוכחי. הפליטים והעניין של הצבא הם הדברים שאני תמיד הכי נקשרת אליהם. יכול להיות שהעניין שלי בנושא הפליטים הוא בגלל שיש לי קרובי משפחה פליטים וגם בגלל שזה עניין שעד עכשיו אף אחד לא מצא לו פתרון. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ אני זוכרת שבמפגש הראשון ובמפגש השני ישבתי ככה בצד, הסתכלתי. שמתי לב לזה שכולם מבוגרים ובהתחלה חשבתי, מה אני אגיד? בטח עכשיו אני אגיד שטויות; כל המבוגרים - תיכוניסטים - ואני סתם ילדה קטנה. אבל בינתיים אני אבוא, אני אסתכל, אני אשמע; אחרי זה ראיתי שאני כבר נכנסתי לעניינים. לא יכולתי יותר לשבת בצד ולהסתכל. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
חזון:
“ אילו חייתי ב-1948 הייתי בעד שהמדינה הזאת תישאר פלסטינית ובעד מציאת פתרון חלופי ליהודים. אבל כרגע אני לא רואה פתרון אחר ליהודים. בגלל שאני לא רואה פתרון עכשיו ואני לא רוצה לגרש אותם כפי שהם גרשו אותנו, עדיף שנחיה יחד באותו מקום. אילו הייתה לנו ברירה בין זה שיהיו מדינה פלסטינית ומדינה ישראלית לבין מדינה אחת לשני העמים הייתי בוחרת במדינה אחת. בגלל שזה לא מעשי אני בוחרת בפתרון הבא, שתי מדינות לשני עמים. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ ישבנו על הדשא והיו איתנו ילדים ממש, ממש קטנים, בני שנה, שנה וחצי. אחד הבחורים שאל, "מה, אתם ערבים?" אימא שלי ענתה לו, "כן. יש לך בעיה עם זה?" ואז הם תקפו אותנו [....] לאיש שהיה איתנו נשברה היד; הוא היה עם גבס לארבעה חודשים בערך. את אבא שלי דקרו בבטן, ובנס זה לא היה משהו רציני, חוץ מהטראומה שנגרמה לילדים הקטנים שהיו איתנו [...] אם זה היה קורה למשפחה יהודית? זה היה עובר ככה בשקט? ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ יש שם ספר אורחים בסוף המוזיאון [מוזיאון השואה בוושינגטון] ו[אחת המשתתפות הפלסטיניות] כתבה שם "שימותו כל היהודים ולא איכפת לי, מה שאיכפת לי זה שהמון תמונות שאני רואה פה אני רואה גם בחיים שלי, מראות שחוזרים על עצמם מלפני חמישים, שישים שנה". אז ילדה יהודייה שהבינה ערבית קראה את זה [....] איכשהו זה נפתח לדיון וכולנו ישבנו בחדר [....] ואז היא התחילה לספר סיפור אישי שלה; חודש לפני שהיא הגיעה, חייל ירה בדוד שלה והוא נפטר. אחרי זה הכיוון של הדיון ממש השתנה. האנשים לקחו דברים פחות אישית כי התחילו לדבר על זה בצורה רצינית. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ אני לא מאמינה שאם אני אשב בבית ואלמד, אקבל תואר, אפילו של פרופסור, ואני רק אעבוד בתחום שלי ולא אעשה כלום זה ישנה משהו. בגלל זה כשהייתה לי בגרות והייתה הפגנה חשבתי על זה עשר פעמים. "ללכת להפגנה או לשבת ללמוד לבגרות?" למרות שאימא שלי תמיד אמרה: "זה מה שיעזור לך בחיים: לקבל עכשיו את תעודת הבגרות, לעשות את העבודה שלך דרך ההשכלה שלך". עכשיו אני מבינה את זה, עכשיו אני מבינה על מה היא דיברה. אבל אז זה היה ממש קשה לעכל את זה - בטבח שהיה בג'נין, "תקשיבי, האנשים הולכים להפגין ואת רוצה שאני אשב ללמוד לבגרות? איזה אוירה יש כשאני לומדת לבגרות? ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ ...אני, כמיעוט, כפלסטינית במדינה הזאת, לא יכולה להתקדם בלי ללמוד. קשה לי להתקבל לאוניברסיטה, האוניברסיטה... זה כבר סיפור אחר... וזה נורא חשוב לי. למדינה עצמה לא חשוב לתת לי השכלה גבוהה, לא רוצה באמת שאני אתקבל ללימודים, ואני כן רוצה לעשות את זה. אני כן רוצה לעשות את השינוי הזה. אני חושבת שאם אני אמשיך בעבודה התנדבותית כל החיים שלי, או אפילו לא התנדבותית, לא אשכיל ואני לא אהיה משהו. אני חושבת שכל מי שהוא במצב כמו שלי גם יחשוב באותה הצורה. קודם כל צריך לקבל את הכלים כדי לשנות את המצב. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
סיפור אישי, משפחה, נכבה:
“ אני כן רוצה להגיע למצב כזה, ולכן אני לא יושבת בבית ולא עובדת ולומדת לפסיכומטרי. אני רוצה שהמצב הזה ישתנה. אני בסך הכל בת תשע-עשרה; סבתא שלי בת שמונים והיא חוותה את הנכבה כולה.וסבתא שלי עדיין מוכנה לקבל את מה שאני עושה [חיה בקומונה עם יהודים ישראלים]. אולי לא את זה שאנחנו גרים בנים ובנות, ואת זה שאני גרה מחוץ לבית, אבל כן זה שאנחנו עובדים בעניין הזה, שיש יהודים שמגיעים אלינו הביתה, שהולכים להפגנות; היא בת שמונים, גרשו אותה מהכפר שלה והיא יכולה לקבל את זה! "תעשו את זה", ככה היא. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ כל הערבים עובדים במקדונלד'ס! למה? בגלל שכשאני נכנסת לחנות נעליים שואלים אותי, "את אחרי צבא?" זה דבר שהוא לא רק בתל-אביב, זה בכל המדינה. עכשיו אני עובדת במקדונלד'ס. פעם נכנסה אישה זקנה ושמעה שני עובדים מדברים בערבית, לפני שהיא גילתה שאני ערבייה. היא באה אלי ואמרה, "תגידי לי, עובדים כאן גם ערבים?" אמרתי, "בטח". אז היא אמרה, "תתביישו לכם! הם מחסלים אותנו ואתם נותנים להם עבודה!" לא עניתי לה. לא ידעתי מה לענות לה! מה להגיד לה! להתווכח איתה? לריב איתה? לא ידעתי מה לעשות! היא אישה זקנה ואני בטוחה שגם היא חיה בתקופת השואה. למה? למה אתם חושבים ככה? ודווקא העם הזה אמור ללמוד מהדברים, עם שאולי עבר דברים יותר מכול העמים האחרים. זה נורא עצוב, זהכאילו שאנשים לא לומדים כלום! ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
שואה:
“ אני יודעת שאי אפשר להשוות בין דברים; אי אפשר להגיד על שום דבר שהוא בדיוק כמו משהו אחר. אבל מבחינתי [מה שקורה בשטחים] זה דבר נורא ואיום, אפילו יותר נורא ממה שהיה בשואה, כי בשואה אני לא חושבת שלגרמנים הייתה היסטוריה שהם היו אמורים ללמוד ממנה. אבל עכשיו, יש פה את העם שחווה דברים והיה אמור ללמוד מהם והוא לא עשה את זה, אז מבחינתי זה הרבה יותר גרוע ממה שהיה קודם. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ זאת מילה שכולם אוהבים להשתמש בה. אף אחד לא יודע מה פירושה עכשיו. גם שרון, "המנהיג לשלום", לא מדבר על שלום. זאת מילה שכולם משחקים בה. מילה ממש לא ברורה, אי אפשר להוציא את הפירוש שלה מהמילון כדי לדעת במה מדובר. אני אישית הייתי בעד להחליף את המילה הזו, יותר מדי משחקים בה. המילה היא סמל ליותר מדי דברים: שמאל קיצוני אומר שלום, ימין קיצוני אומר שלום. אולי אפילו פלסטינים שעושים פיגועים אולי גם אומרים את המילה. מבחינתם זה גם סוג של שלום. מבחינתי, שלום זאת סתם מילה שכולם מנצלים, אפילו שהיא אמורה להיות מילה חיובית. עושים הכל איתה... למרות שהיא מילה מאד יפה מבחינת מילה. ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
“ אני נגד פיגועים, ואני נגד הרג אזרחים אבל אין לי שום זכות ללכת להגיד לאף אחד לא לעשות פיגוע. אני יודעת מאיפה זה הגיע [....] יותר חשוב לי לשחזר מה שהבן אדם הזה עבר. רוב האנשים שמגיעים למצב הזה לא מגיעים לזה ככה סתם בגלל שהם רואים שהצבא נמצא בתוך העיר שלהם. מגיעים לזה מתוך ייאוש. הבן אדם חושב, "אני רוצה למות", וגורם לעצמו למות, זה דבר ממש לא קל. אז אני כן פוחדת; ” [מעבר לקטע בראיון המלא]
^ חזרה לראשית הדף
