ראיון עם יועאד שביטה
מאיפה את ואיך הגעת לפעילויות שלך עכשיו בתחום הזה?
טוב, אני נולדתי כמובן בטירה. המשפחה שלי מצד אבי באה מכפר שתושביו נעקרו ב-1948, מכפר קטן, מִסְכֶּה, ליד טירה. אני חושבת שהכל התחיל שם. כלומר,בטח לא ידעתי בגיל שנה שאני בת למשפחת עקורים, אבל כשגדלתי התחלתי להבין את זה. גם המשפחה שלי התחילה לעסוק בזה, מהסיבות האלה. אני גם בת של שני אנשים שהם יחסית פעילים בנושא הזה. אימא שלי מאד פעילה. היא פעילה ב WILPF, ארגון בינלאומי של נשים למען שלום וחופש, וב Bridges For Peace (גשרים למען השלום). WILPF זה ארגון בינלאומי שעובד באזורי סכסוך ברחבי העולם. זו תנועה של נשים, פלסטיניות וישראליות, אבל יש נשים פעילות ברחבי העולם. 'גשרים למען השלום' זה ארגון פלסטיני-ישראלי נוסף. אני לא יודעת מה הם עושים כיום אבל אני יודעת שהיא הייתה פעילה שם. היא גם חברה במפלגה הקומוניסטית. היא הייתה מועמדת לכנסת מטעם חד"ש (החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון).
התחלתי את זה ביסודי. זה היה השטויות שבתי הספר היהודיים עושים, ההיכרות בין בתי הספר, ערבים ויהודים, אבל זה ממש שטויות.
למה מפגשי התלמידים היו שטויות?
כי אני לא מאמינה במפגשים האלה. אני יודעת שהיינו מאד צעירים, אבל המפגשים האלה היו מסתיימים בלהזמין אחד את השני להתארח, לאכול אחד עם השני. אז הם הצליחו לעבוד עלינו, אבל עכשיו זה כבר לא עובד כי אני לא חושבת שזה פתרון לשום דבר. זה דווקא לפעמים הוסיף לשנאה בין שני הצדדים. התחלתי את הפעילות שלי בצורה רצינית בכיתה ח'. בגלל שאני בת למשפחה קומוניסטית הייתי פעילה בברית הנוער הקומוניסטי. בכיתה ח'התחלתי להגיע למפגשים של רעות-סדאקה.
מה זה רעות-סדאקה?
רעות-סדאקה זו תנועה ערבית-יהודית שמאמינה בדו-קיום דרך דיאלוג. מה שהיא עושה בעצם, ושם אני מתנדבת, אלה מפגשי דיאלוג. נניח, הקבוצה של טירה/כפר סבא נפגשת פעם בשבוע בצורה עקבית כי התנועה מאמינה שבמפגש אחד או שניים, או במפגשים חד-פעמיים, אין תועלת. יש בקבוצה מדריך ערבי ומדריך יהודי ובמשך השנה מדברים על רוב הנושאים; כמובן שאי אפשר לדבר על הכל! אנחנו בעיקר עובדים עם תיכוניסטים. הצטרפתי לשם כשהייתי מאד צעירה, בכיתה ח'. אבל אולי זה בגלל שאני ממשפחה כזאת, אולי בגלל שהגעתי מרצון, המשכתי להגיע למפגשים עד כיתה י"ב.
תוכלי לספר לי מה היה לך הכי קשה, או האם את זוכרת משהו שהפתיע אותך מקבוצות הדיאלוג הראשונות שהשתתפת בהן?
אני לא זוכרת דברים מהשנים הראשונות. אני זוכרת שבמפגשים הייתי אמורה להיפגש גם עם אנשים שהם ממש ימניים. בקבוצה הזאת דווקא כן היו אנשים שהם קצת לא שמאלנים, אבל לפעמים בן אדם שהסכמתי איתו על הכל הכל, פתאום כשמגיעים לדברים הממש ממש רציניים אז זהו; הכל נפתחו התפוצץ ואי אפשר היה יותר לדבר.
איזה דברים רציניים עולים במהלך הדיאלוג?
למשל, נושא הפליטים, כל הבלגאן שיש עכשיו פה. או כשמדברים על הצבא - אפילו שאני גרה עכשיו עם יהודים, שאני גרה בסביבה אחרת- עד עכשיו אני לא מצליחה לעכל כשמישהו אומר לי, "אני מתגייס", עכשיו במצב הנוכחי. הפליטים והעניין של הצבא הם הדברים שאני תמיד הכי נקשרת אליהם. יכול להיות שהעניין שלי בנושא הפליטים הוא בגלל שיש לי קרובי משפחה פליטים וגם בגלל שזה עניין שעד עכשיו אף אחד לא מצא לו פתרון.
ואצלך?את מצליחה לזכור משהו שהשתנה אצלך בתהליך הדיאלוג?
אצלי, זו שאלה ששואלים אותי המון.אני לא יודעת. בטח שהשתניתי המון! אבל אני לא מרגישה את זה. אני לא זוכרת את עצמי בכיתה ח', אם הייתי קיצונית... אני רק זוכרת שהייתה פעולה שאליה הגיעה רק יהודייה אחת והיינו חמישה-שישה ערבים; בפעולה ביקשו מאיתנו לצייר את המפה ולחלק אותה איך שאנחנו רוצים. כמובן שזאת עבודה חד-לאומית! הילדה היהודייה ישבה בצד וציירה את הגרסה שלה ואנחנו התווכחנו בינינו. כמה מהקבוצה רצו שתהיה רק מדינה פלסטינית ואני לא הסכמתי בשום פנים ואופן, ואני ועוד שניים-שלושה אמרנו, "טוב, נעשה את זה לבד". מה שעשינו לא היה מסיבות ממש חכמות! חילקנו את המפה לשני חלקים: דרומי וצפוני. שמנו את היהודים בחלק הדרומי, ואת הפלסטינים בחלק הצפוני. חזרתי הביתה וסיפרתי לאימא שלי על הפעילות, תמיד סיפרתי לה מה היה בקבוצה, והיא אמרה, "מה? למה?"התחלנו לדבר על זה. "למה שזו תהיה השאיפה שלך, שכל אחד יגור במקום אחר, אם כבר שהמקום הזה יהיה שייך לעם אחד וזהו. "ואז אני השתכנעתי. הייתי בכיתה י', אני חושבת, עדיין כמובן לא היו לי דעות הכי מגובשות. אז השתכנעתי ממה שהיא אמרה. הדבר הראשון שאמרתי במפגש הבא היה, "אני רוצה להגיד משהו בקשר למה שהיה במפגש שעבר; שיניתי את דעתי ועכשיו אני חושבת ככה". רציתי להגיד את זה מול הקבוצה.
מה היה הפתרון שלך לחלוקת המפה, אז בקבוצת הדיאלוג בתיכון?
הפתרון שלי אז- לא ממש באתי וציירתי מפה.לא היו לי בראש גבולות,אבל בטח הפתרון היה גבולות 1967, שעכשיו אני גם מאמינה בו.מי שחולם ממש רחוק, חולם שתהיה מדינה אחת לשני העמים.אבל כמובן שזה חלום, ולהגשים אותו... ממש אי אפשר, לפי הראייה שלי את המצב.אני חושבת שהפתרון שלי היה גבולות 67'.
אילו חייתי ב-1948 הייתי בעד שהמדינה הזאת תישאר פלסטינית ובעד מציאת פתרון חלופי ליהודים. אבל כרגע אני לא רואה פתרון אחר ליהודים. בגלל שאני לא רואה פתרון עכשיו ואני לא רוצה לגרש אותם כפי שהם גרשו אותנו, עדיף שנחיה יחד באותו מקום. אילו הייתה לנו ברירה בין זה שיהיו מדינה פלסטינית ומדינה ישראלית לבין מדינה אחת לשני העמים הייתי בוחרת במדינה אחת. בגלל שזה לא מעשי אני בוחרת בפתרון הבא, שתי מדינות לשני עמים.
מה המשפחה שלך חושבת על פתרון לסכסוך ומקום המגורים שלהם בתוך זה?
אני מבחינתי אף פעם לא רציתי לגור במדינה חד-לאומית אפילו אם עכשיו תקום מדינה פלסטינית. לא ממש איכפת לי איפה אגור, אבל אני דווקא רוצה להישאר פה.להיכן שמשייכים את טירה - אני שם. אני לא מחליטה איפה לגור. אבל אם אני אשאר פה זה יהיה מצוין, אבל כמובן שלא ארצה להמשיך במצב הנוכחי כי אני לא ממש מרוצה מהמצב שלי כפלסטינית שגרה במדינת ישראל.
תוכלי לספר לי קצת על ההרגשה שלך בתור פלסטינית שגרה בישראל?
בתור פלסטינית במדינה הזאת אני ממש לא מרגישה את האזרחות שלי במדינה. אני לא מרגישה שהמדינה נותנת לי את האזרחות שאני צריכה לקבל. בהתחלה, כשגרתי בבית [עם המשפחה בטירה] דיברתי על זה ולא ממש הרגשתי את זה.כמה פעמים היו מקרים ממש קשים, ובהם כן הרגשתי את זה. עכשיו כשאני נמצאת בתל-אביב אני חווה את זה כל יום. כל יום אני מבינה שבמדינה הזאת להיות ערבי או להיות פלסטיני זה...
יש לך דוגמא?
יש לי דוגמא מלפני שהגעתי ליפו.בקיץ של 2002, בשנה הראשונה שנסעתי למחנה בארה"ב, המשפחה שלי נסעה לטיול עם חברים, עוד ארבע-חמש משפחות, לחוף הים. זה טיול שלא עשינו כבר המון שנים, אני חושבת שמסיבות ביטחוניות, בגלל שלאף אחד אין כוח, ואין מצב רוח ללכת לטייל. אבל אז החלטנו שניסע לחוף הים, עושים על האש וככה. ישבנו שם הרבה זמן, אני הייתי הכי מבוגרת מבין הילדים. היה ממש כיף.
האם מדברים על הדברים האלה, כמו נושא הפליטים, בקבוצות הדיאלוג?
כן, אבל לא כשאני מדריכה, כשאני משתתפת כחניכה -כמובן.
מה זה עושה לך, לדבר על הדברים האלה, כמו נושא הפליטים?
תלוי. בהמון קבוצות הבעיה היא שלאנשים שמגיעים כבר יש מודעות.השנה במחנה שלBuilding Bridges for Peace (בניית גשרים לשלום) היה קצת אחרת. כשסיפרתי להם הרגשתי שאני ממש מעבירה דברים. הגיעו שתי בנות דתיות [יהודיות] שלא ידעו כלום! הן מיבנה, ממקום שהן לא ידעו כלום חוץ מהדברים הכי קיצוניים שמעבירים להם. באיזה שהוא שלב הן התחילו לבכות ואמרו, "אנחנו רוצות הביתה, לא יכולות יותר. אנחנו שומעות יותר מדי דברים. גם מהבנות הפלסטיניות שגרות בארץ, גם מהבנות הפלסטיניות מהשטחים - דברים שאנחנו פעם ראשונה שומעות עליהם! אנחנו לא יודעות מה לעשות! זה כאילו שמתקיפים אותנו".
ספרי לי קצת על המחנה.מה תעשי בקיץ?
התחלתי במחנה בשנת 2002. הגעתי בגלל חברה יהודייה שלישהייתה פעילה ברעות-סדאקה, היא הייתה חניכה שם. בהתחלה מה שהבנתי זה שהולכות להיות בנות בארה"ב: פלסטיניות, פלסטיניות-ישראליות וישראליות. זה נשמע מגניב, שזה בארה"ב, שזה נושא שכבר התעסקתי בו.
על איזה דברים את זוכרת שהסכמת עם הקבוצה היהודית?
אני לא ממש זוכרת דברים ספציפיים,אני בדרך כלל לא יודעת למה אני לא זוכרת את הדברים שהסכמתי איתן! הדברים שלא הסכמתי איתן - שוב פעם העניין של הצבא, שגם על זה דיברנו המון, כי היו בנות שאמורות להתגייס בקיץ הבא או זה שאחריו. שוב פעם הוויכוח הזה על הפליטים... אף פעם כמובן לא מתווכחים על זה שתהיה מדינה בגבולות 1967. האנשים שמגיעים תמיד מסכימים על זה, אין להם בעיה עם זה. אבל כשנכנסים יותר לעומק לדברים האלה כמו, למשל, מה אתם רוצים שיהיה בתוך גבולות 67'? רוצים להמשיך כמו שעכשיו חיים או שאתם רוצים לשפר את איכות החיים של האנשים שכבר גרים פה, לגרום לאנשים להרגיש שהם בני אדם פה? מעבר ל-67, המדינה הפלסטינית, איך היא תקום? אתם חושבים שעכשיו אפילו אם הצבא יעזוב את כל השטחים אנשים יוכלו להקים מדינה? אני לא הייתי שם המון זמן; המון שנים שלא ביקרתי בשטחים. אבל לפחות אני יודעת; יש לי חברים שגרים שם, אני רואה את זה בטלוויזיה. אני רואה איך המצב שם ואני לא מאמינה שאי פעם תקום שם מדינה בלי שמישהו יעזור. ואנשים אומרים לך, "תקשיבי, למה שלא יערכו בחירות ויחליפו כבר את ראש הממשלה, את המנהיג שלהם"? לעזאזל! מה, כל מה שקורה שם זה בגלל המנהיג שלהם? איזה שטויות! כיתרו את המנהיג שלהם חודשיים בתוך המשרד שלו ומה אתם רוצים ממנו שייעשה? כשמגיעים לשם 'ערפאת' דברים מתפוצצים! אנשים דנים בדברים כאילו שמדובר רק בערפאת ושרון! כאילו שהם מבקשים מערפאת שעכשיו ימצא פתרון. "בואו, עכשיו נמצא פתרון. אנחנו רוצים עכשיו שערפאת ושרון יישבו יחד; זה לא קשור לשום צבא, לא קשור לאנשים שהרגו להם את המשפחות, שהרסו להם את הבתים, לא קשור לרגשות של אנשים. ערפאת שולח את האנשים שיתפוצצו וזאת אשמתו, והוא עכשיו צריך להפסיק את זה". זה מה שאנשים אומרים לי וזה מרגיז אותי מאד.
איזו מין הרגשה זאת - שאת שייכת גם לפה וגם לשם?
אני מרגישה כאילו אין פה את הקבוצה הפלסטינית שגרה במדינת ישראל, כאילו שאין לנו בעיות משלנו, כאילו שאנחנו חיים במצב טוב: אנחנו הפלסטינים שחיים במצב הטוב. פליטים לא חיים במצב טוב, פלסטינים בגדה ובעזה גם לא חיים במצב טוב, אבל אנחנו כן! אבל בחיי היום יום שלי אני לא מרגישה את זה באמת. זה גם לא נכון! גם לנו יש בעיות; אולי הן פחות בולטות. מעשית, לא כל יום באים והורסים לנו בתים. עושים את זה - זה לא שלא עושים את זה. אבל זה לא באמת המצב כמו עכשיו ברפיח, נגיד.
אבל תמיד הבנתי מאיפה זה בא ולמה אני תמיד משתייכת לקבוצה הפלסטינית, למרות שמבחינה תיאורטית אני לא גרה איתן. אני דווקא גרה עם הבנות היהודיות ואולי יש לי אינטרס להשתייך אליהן, כי אני גרה איתן! אם מישהו יכול לעזור לי, זה הן. אבל אף פעם לא חשבתי ככה, שאני רוצה להיות ככה. אף פעם לא חשבתי שאני רוצה ללכת לפי האינטרס שלי. זה נורא קשה להתחבר עם דברים שהן אמרו, לא להתחבר עם הדברים שהבנות הפלסטיניות אומרות, דברים שהן חוות, שגם אני חווה, אבל אולי בצורה קצת אחרת.
היה להן ממש קשה להמשיך עם הילדה הזאת. אפילו בנות כמו א. שעברה הכשרה יחד איתה והייתה איתנו במחנה. היה לה ממש קשה איתה, למרות ש-א. היא בן אדם שדווקא ממש אפשר לזרום איתה וקל לה להתחבר אל הדברים והיא מבינה את רוב הדברים שאומרים. אף פעם היא לא מתנגדת למשהו מסוים והיה לה ממש קשה עם ד.אחרי יומיים המדריכות של המחנה ראו שממש אי אפשר להמשיך ככה. מלודי [פלדמן] שהיא אחראית על כל המחנה, אמרה בצורה מאד חריפה,"תקשיבו, אנחנו לא יכולות להמשיך במחנה הזה ככה. אתן לא מספיק מדברות על הדברים שצריך לדבר עליהם. אנחנו נותנות לכן זמן החופשי לא בשביל לשבת ולשחק אלא בשביל לפתור את הדברים האלה! אתן נמצאות פה סך הכל לשבועיים, ייתכן שחלק מכן לא תחזורנה לפה יותר אז תנצלו את זה!" היאנ תנה לנו שעתיים: זה היה הזמן החופשי הכי ארוך שהיה לי בחיים. "אני רוצה לראות שאתן מנצלות את זה עכשיו. אני לא מחלקת אתכן לקבוצות, לא נותנת לכן הנחיות אבל אני רוצה להגיד לכן שהצוות לא יכול לעבוד ככה. אתן לא מדברות בכנות, אתן ממש לא נפתחות לדברים חדשים, וממש לא בשביל זה באתן לפה". ומה שקרה זה שכל אחת תפסה מישהי שהיא מכירה, שהיא רוצה לדבר איתה. זה היה נורא יפה. כולנו התחלקנו לזוגות או לשלשות בלי שאף אחד חילק אותנו.
את זוכרת משהו שנאמר באותו לילה באופן מיוחד?
אני זוכרת ש-ד. דיברה בחידות, אבל באותו לילה הצלחנו לגרום לה להיפתח ולספר על הכל. היא סיפרה על מה שהביא אותה לכתוב משפט כזה, היא סיפרה לנו מה קרה לדוד שלה. אני לא זוכרת פרטים אבל היא סיפרה שהוא נהרג על ידי הצבא הישראלי כמה חודשים לפני שהיא באה למחנה. לפני כן הגישה שלה הייתה שהישראלים הם האויב ושהיא שונאת אותם ולא מוכנה לדבר איתם. אבל באותו לילה גרמנו לה לדבר כי אני והיא יודעות איך היא מרגישה אבל הן לא יודעות כלום ואנחנו מוכרחות לגרום להן להבין. אחרי שהיא נפתחה אני חושבת של קבוצה נעשה קל יותר להבין למה היא מתנהגת ככה. היא הייתה בקבוצה עם א. וכל הזמן היו להן בעיות אחת עם השנייה, אבל אחרי אותו לילה הדברים השתפרו, אפילו לה נהיה יותר נוח. אחרי שנתיים אני מאמינה שמשהו בה השתנה אבל נראה לי שהיא פוחדת לבטא את זה.
למישהו שלא מכיר את המצב, איך תסבירי מדוע דו-שיח זה דבר כל כך חשוב? למה את עושה את זה?
אני עושה את מה שאני עושה כי אני רוצה; בשבילי ובשביל העם שלי, בגלל שאני חושבת שאלה דברים שיום אחד הולכים לשפר משהו, לעשות משהו. אני לא מאמינה שאם אני אשב בבית ואלמד, אקבל תואר, אפילו של פרופסור, ואני רק אעבוד בתחום שלי ולא אעשה כלום זה ישנה משהו. בגלל זה כשהייתה לי בגרות והייתה הפגנה חשבתי על זה עשר פעמים. "ללכת להפגנה או לשבת ללמוד לבגרות?" למרות שאימא שלי תמיד אמרה: "זה מה שיעזור לך בחיים: לקבל עכשיו את תעודת הבגרות, לעשות את העבודה שלך דרך ההשכלה שלך". עכשיו אני מבינה את זה, עכשיו אני מבינה על מה היא דיברה. אבל אז זה היה ממש קשה לעכל את זה - בטבח שהיה בג'נין, "תקשיבי, האנשים הולכים להפגין ואת רוצה שאני אשב ללמוד לבגרות? איזה אוירה יש כשאני לומדת לבגרות?" עכשיו אני כן מבינה. אני מתחרטת על המון דברים שהיו, למרות שיש לי דווקא ציונים טובים. אני חושבת שמה שאני עושה עכשיו אני...עושה את זה בשביל עצמי, בגלל שאני מבינה ורואה שיש אנשים שלא איכפת להם ממה שקורה פה, או שלא איכפת להם לשנות, כבר נמאס להם, כמו רוב האנשים שגרים פה ביפו. אנחנו עובדים איתם כבר שלוש או ארבע שנים, אנחנו נמצאים פה ובקושי אנשים מכירים אותנו. השכנים שלנו פה בקושי מכירים אותנו.
מה אתם עושים עם האנשים בשכונה ביפו?
בעיקרון, רוב העבודה שלנו היא לא ביפו.אנחנו מתנדבים בכל מיני מסגרות. אנחנו מנסים להשתלב בעבודות קהילתיות במסגרות שיש פה, זה לא כל כך הרבה מסגרות. עכשיו אנחנו מתכננים מחנה עבודה בהתנדבות כמו זה שהיה לפני שנתיים ביפו. בשנה שעברה זה היה בכפר [בדואי] לא מוכר בנגב, והשנה החלטנו לעשות את זה כאן, בשכונה שלנו, בגלל שזאת שכונה שמצבה ממש לא טוב וגם בגלל שרוצים לשמור על המשכיות. עבודה של שבועיים לא יכולה לשנות את הכל, אבל אנחנו רוצים להרגיש שייכות למקום הזה... את מחנה העבודה ההתנדבותי הזה עושים כל שנה בסוף השנה. אני מטירה, ששם המצב לא כל כך טוב, ואני מגיעה ליפו ורואה שפה המצב פי מיליון יותר גרוע ואני באה לשפר להם את איכות החיים. זה נורא מצחיק! אני באה ממקום שבמצב גרוע. אני באה לשפר את המצב של אנשים פה?! אני מבינה שיהודים באים לעשות את זה. אבל למה יש איתי סטודנט, מאלה שגרים איתי, והוא מוכן לוותר על המון שיעורים שלו כדי לעשות את העבודה שאנחנו עושים פה, זה נורא מוזר. הוא מכפר מנדא, כפר שכל הזמן מסומן בקו אדום, מבחינת המדינה זה הכפר שאנשים בו מעורבים בטרור...זה כפר שמותקף, כמו רוב הכפרים הערביים והערים הערביות פה.
אז מדוע החלטת לגור כאן בקומונה של יהודים ופלסטינים?
דווקא כי אנחנו אלה שחווים את הדברים, דווקא אנחנו חושבים שצריך לעשות את זה. אנחנו חווים את הדברים האלו ואנחנו רוצים לשנות! זה נשמע אולי מוזר. למה אני לא מנסה לשפר משהו בטירה במקום לבוא לפה. אני לא יודעת מה אני יכולה לשפר בטירה, אין לי את המסגרת הזאת שם.
ספרי לי איך זה לחיות ביחד בבית של רעות-סדאקה.
אנחנו גרים פה בקומונה ששייכת לתנועת רעות-סדאקה. גרים כאן יחד שבעה מתנדבים, בדרך כלל זה אנשים אחרי תיכון. היהודים שמתגייסים בדרך כלל דוחים בשנה את הצבא או יש כאלה שלא מתגייסים. זה נכון לגבי כל היהודים שיש כאן עכשיו. [מבדיקה בנובמבר 2004: כולם סרבו לשרת בצבא, חלקם דחו את השירות אבל בסוף סרבו לשרת.]
מה ההבדל בין החוויה שלך לבין החוויה של החברים היהודים בשנת השירות?
ההבדל שאני, כמיעוט, כפלסטינית במדינה הזאת, לא יכולה להתקדם בלי ללמוד. קשה לי להתקבל לאוניברסיטה, האוניברסיטה... זה כבר סיפור אחר... וזה נורא חשוב לי. למדינה עצמה לא חשוב לתת לי השכלה גבוהה, לא רוצה באמת שאני אתקבל ללימודים, ואני כן רוצה לעשות את זה. אני כן רוצה לעשות את השינוי הזה. אני חושבת שאם אני אמשיך בעבודה התנדבותית כל החיים שלי, או אפילו לא התנדבותית, לא אשכיל ואני לא אהיה משהו. אני חושבת שכל מי שהוא במצב כמו שלי גם יחשוב באותה הצורה. קודם כל צריך לקבל את הכלים כדי לשנות את המצב. השנה אני באמת מתחילה להבין את זה, לפני זה לא באמת הבנתי. בשביל זה אני נמצאת פה, גם כשאני צריכה לשפר ציונים כי אני רוצה ללמוד משהו שבאמת אני רוצה וממש קשה לי להגיע לאוניברסיטה בגלל כל הקשיים, ללמוד לפסיכומטרי - שזה הבעיה הכי גדולה שיש לנו - ואלה דברים שרק אני צריכה לעשות, שעושים רק לי חיים קשים עכשיו - השותפה שלי לחדר, זה לא מטריד אותה. זה שאני עכשיו לחוצה וחושבת, "מה אני אלמד או לא אלמד בשנה הבאה? לאן אני אתקבל? מה יהיה איתי? "אני אהיה נורא עצובה אם אני לא אתקבל ללימודים לשנה הבאה. לשותפה שלי אין מחשבות כאלה. היא חושבת לעצמה, "אני רוצה עכשיו לעבוד השנה, לעבוד בשנה הבאה, ובשנה שאחריה ללכת ללמוד אמנות!" אני גם חשבתי ללמוד מוזיקה כי אני מנגנת בכינור, כבר שמונה שנים. אבל מה אני באמת יכולה לעשות עם מוזיקה? יש ממילא דברים שמגבילים אותי אז אני צריכה ללכת לתחומים שממש יכולים לקדם אותי.
מה חשבת ללמוד?
אני באמת רוצה ללמודאדריכלות;אם כן אגיע לזהאו לא אגיע לזה אני לא יודעת.לא מזמן גם הגשתי בקשה למלגה דרך קרן החינוך 'עץ הזית' (Olive Tree Educational Trust) שזו מלגה ללימודים ב- City University בלונדון, אנגליה. הם מעניקים עשר מלגות לפלסטינים ועשר מלגות לישראלים. זאת מלגה מעניינת ועד עכשיו לא החלטתי אם אני מעונינת ללמוד בחו"ל. אתמול הודיעו לי באי-מייל שעברתי את השלב הראשון ושהולך להיות לי ראיון. נרשמתי שם לתחומים שמאד מעניינים אותי. נרשמתי להנדסה, לא נרשמתי לזה פה כי אני בטוחה שלא אתקבל פה. אני יותר בקטע של מספרים ופחות בקטע של מילים. את זה אני לא אוהבת. אימא שלי רצתה שאני ארשם למשפטים אבל בסוף שמתי את זה באופציה השלישית. יכול להיות שאני אתקבל, אם עברתי את השלב הראשון מבחינת ציונים...אני באמת לא יודעת אם אני רוצה ללמוד בחו"ל. [נובמבר 2004: יועד לא קיבלה את המלגה. היא מתכוננת השנה לבחינה הפסיכומטרית כדי להתקבל לאוניברסיטה. היא שוקלת ללמוד הנדסה. כשתסיים את לימודיה היא רוצה ללמוד מוזיקה באופן מקצועי.]
למה את לא בטוחה שאת רוצה ללמוד בחו"ל?
מצד אחד אני חושבת שיהיה לי קל לעזוב את המצב הזה ויהיה לי שמח לעזוב את המצב הזה, במיוחד שאני בטוחה שאני אחזור לפה. להשתחרר מהמצב הזה לכמה שנים... ומצד שני נורא קשה לי לעזוב את כל זה ככה. אני לא יודעת אם זה יתאים לי או לא יתאים לי. אני מכירה מישהו, מאד קרוב אלי, שהלך ללמוד בחו"ל וזה לא התאים לו והוא חזר. זה נטע בי פחד. גם זה שאימא שלי כל הזמן אמרה ש"אף אחד מכם לא הולך ללמוד תואר ראשון בחו"ל". היא ואבא שלי סיכמו שכולנו לומדים תואר ראשון פה - אני והאחים שלי; תואר שני ודוקטורט "תעשו איך שאתם רוצים, איפה שאתם רוצים". אבל המלגה הזאת – היא סיפרה לי עליה!
מה ההורים שלך חושבים על העבודה שאת עושה ברעות-סדאקה?
היה להם קשה בתחילת השנה,במיוחד לאבא שלי בגלל שאני הכי קטנה בבית ואני הבת היחידה.היה לו נורא קשה שעזבתי את הבית: "מה, עכשיו תגורי שנה מחוץ לבית?" זה היה הדבר היחיד שממש הפריע לו ולאימא שלי. אני לא מדברת איתם כל הזמן על זה, אבל אני חושבת שהם כן שמחים על מה שאני עושה. הם דחפו אותי לעשות את זה. אימא שלי דחפה אותי להתחיל עם רעות-סדאקה בכתה ח'. היא גרמה לי להגיע למצב הזה.
והחברים שלך בטירה וחברים של המשפחה, מה הם חושבים על מה שאת עושה כאן?
החברות הקרובות אלי תומכות בי אבל אנשים שאני מכירה מרחוק,המון אנשים אומרים, "למה את עושה את זה? למה לא הלכת ישר לעבוד ולחסוך כסף בשביל ללמוד בשנה הבאה? למה לא לשבת ולהשקיע יותר בפסיכומטרי כדי להגיע לציון שתוכלי להתקבל למה שאת רוצה?" זה מה שרוב האנשים חושבים! לפעמים גם אני חשבתי ככה, "למה לעזאזל עשיתי את זה? למה לא החלטתי להישאר בבית וללמוד ולעבוד? כשאני פה אני לא חוסכת שקל..." ובהרבה מצבים אני חושבת, "לא. מה שאני עושה זה כן חשוב. לאנשים קשה להבין את זה כי זה לא הכי טבעי מבחינתם, ולי זה כן. אני מבינה מאיפה זה בא להם. אני מבינה שצריך לעבוד, לקבל ציונים טובים וללכת ללמוד. זאת האופציה היחידה שיש לנו. ואיכשהו אני יכולתי לשנות את האופציה הזאת. אם לא הייתי מכריחה את עצמי לעבוד כל-כך קשה עכשיו, הייתי מאבדת גם את האופציה של לימודים בשנה הבאה.
אבל הם יום אחד יבינו את זה, למרות שיש אנשים שלא מכירים אותי טוב ולא יודעים מה אני עושה, ואחרי שאני מספרת להם הם אומרים, "יפה". מישהו שסיפרתי לו החליט שהוא גם רוצה לעזור לנו, אז סיפרתי לו שבשנה הבאה יש לנו עוד מחזור - כל שנה הקבוצה מתחלפת. שאלתי אותו אם הוא רוצה להצטרף לקבוצה והוא אמר, "לא, אני לא יכול להשקיע שנה שלמה". זה נכון!
מה החברים שלך מטירה חושבים על דו-קיום, על רעות-סדאקה, על מחנה הקיץ?
נראה לי שבסך הכול הם מקבלים את זה בצורה ממש רגילה. הם מקבלים את זה - לא נורא קל להם - הם לא אוהבים במיוחד לשמוע על זה, במיוחד אנשים שאין להם מספיק מודעות למציאות העצובה ולכך שצריך לשנות אותה. מבחינתם, אני עובדת עם יהודים, אני כן נתקלת בדברים קשים ובדברים שאני לא יכולה לקבל, אבל בסדר! אני עובדת עם יהודים, אני מסוגלת להתרגל למצב. אלה דברים שלי קשה לשמוע, יש להם ויכוח עם הדברים שאני מדברת עליהם, עם מה שאני מרגישה ויודעת. אני מבינה דברים שהרוב הגדול פה לא מבין.
מה הכי חשוב לך להשיג בשביל עצמך,בשביל הדורות הבאים?
הכי חשוב לי להשיג שינוי במצב החיים שלנו. לקבל את הזכויות שמנעו מאיתנו במשך כל השנים שהמדינה הזאת הייתה פה...להפסיק את הדברים שקורים פה! העניינים כאן הולכים ומסתבכים, למרות שהיית מצפה שאנשים ילמדו משהו אחרי חמישים ושש שנים ממה שהיה. וזה לא קורה! זה אף פעם לא קורה. הממשלה לא לומדת, האזרחים לא לומדים ממה שהם עושים וממה שקורה פה. המצב הולך ומתדרדר ואף אחד לא יכול לעצור את זה. האימא של העולם, ארה"ב, גם מתדרדרת ומדרדרת את כל המצב. המצב בעולם משפיע מאד, כי אני רואה את המצב ככה שארה"ב שולטת בעולם, ארה"ב שולטת בבת המפונקת שלה, ישראל. ארה"ב מפעילה טרור על כל העולם. היא התחילה באפגניסטן, בעיראק, תכף בכל העולם. אם היה מי שיכול לעצור את ישראל, זה ארה"ב. המדינה והממשלה שם בכלל לא רוצה את זה, שזה אומר שהמצב הזה, לא יודעים מתי הוא ייגמר. זה הולך ומתדרדר, אף פעם לא נשאר קבוע. קשה לי להגיד את הדברים האלה כי מה שאני עושה פה זה בשביל לשנות את המצב פה. מצד אחד, אני עובדת מאד קשה כדי לשנות את זה, ומצד שני, אני אומרת במפורש שאני לא יודעת אם זה כן באמת ישנה משהו או לא.
מה צריך כדי שהמצב ישתפר?
אני לא יודעת. בעבר יכולתי להגיד שזה עניין של זמן, אבל זה לא. אילו זה היה עניין של זמן - עברו מספיק שנים, קרו מספיק דברים שאפשר היה ללמוד מהם, זה לא עניין של זמן.זה לא נכון. זה עניין של "אנשים, תתעוררו!"
מדוע נכשלו תהליכי שלום בעבר?
אני לא יודעת מאיזה צד זה בא, אבל אחד הצדדים או שני הצדדים לא באמת רצו את זה, או לא באמת עבדו על זה. אני לא הכי טובה בהיסטוריה. אני לא זוכרת תאריכים,אני זוכרת את מפת הדרכים. ניסיתי בעצמי, החלטתי שאת זה אני רוצה ללמוד, רציתי לקרוא אותה ולראות מה קורה שם. קראתי את ההסכם ומצאתי בו המון דברים שלא הסכמתי איתם. אם אני הייתי המנהיג הפלסטיני לא הייתי מסכימה למפה; ההתעלמות מהפליטים,ההתעלמות מהעניין של ירושלים. על הדברים האלה הכי מתווכחים. בסוף מה שקרה זה שהצד הפלסטיני הסכים והצד הישראלי לא. אני לא יודעת אם זה קרה בכל הסכם. עכשיו אני מבינה שהצד הפלסטיני לא באמת רצה את זה, אבל הסכים מחוסר ברירה, בגלל שלצד הפלסטיני נמאס כבר מהמצב והוא רוצה פתרון בכל מחיר. למרות שעכשיו ערפאת חזר ל-"לא מוותרים על העניין של הפליטים בשום פנים ואופן".
מה המילה 'שלום' אומרת לך?
זאת מילה שכולם אוהבים להשתמש בה. אף אחד לא יודע מה פירושה עכשיו. גם שרון, "המנהיג לשלום", לא מדבר על שלום. זאת מילה שכולם משחקים בה. מילה ממש לא ברורה, אי אפשר להוציא את הפירוש שלה מהמילון כדי לדעת במה מדובר. אני אישית הייתי בעד להחליף את המילה הזו, יותר מדי משחקים בה. המילה היא סמל ליותר מדי דברים: שמאל קיצוני אומר שלום, ימין קיצוני אומר שלום. אולי אפילו פלסטינים שעושים פיגועים אולי גם אומרים את המילה. מבחינתם זה גם סוג של שלום. מבחינתי, שלום זאת סתם מילה שכולם מנצלים, אפילו שהיא אמורה להיות מילה חיובית. עושים הכל איתה... למרות שהיא מילה מאד יפה מבחינת מילה.
איפה את רואה סימנים של תקווה?
במפגשים עם מאות אנשים, חלקם אנשים שעכשיו גרים איתי, לפגוש את האנשים האלה, לפגוש את מארגני ההפגנות... הייתי לפני שבוע בהפגנה ברפיח. לא ידעתי שיש באמת אנשים שאיכפת להם; היו שם מאות ערבים.אם זאת תקווה, ואני לא יודעת אם זאת תקווה מאד גדולה, אז זאת התקווה היחידה שיש לי. אבל גם הסרבנות של החיילים ושל הקצינים שהתחילה לעלות. אני מקווה שזה סוג של התעוררות של חלק מהאנשים, ושזאת התעוררות שהולכת להיות מתמשכת. נראה שזאת התקווה היחידה, הדבר היחיד שנותן לי תקווה להרגיש טוב יותר.
איך הפחד משפיע על הסכסוך לדעתך?
זה משפיע המון. זה משפיע על כולם, משפיע אפילו עלי כשקורים מקרים בשטחים. למשל, כשהרגו את אחמד יאסין, הייתי בדיוק בכיתה והעברתי שיעור חינוך: מחריד לשמוע את הילדים, את הסטריאוטיפים שיש להם על ערבים. ואז יצאתי מהכיתה ואמרו לי שהוא נהרג ואני לא רציתי להמשיך את שיעורי החינוך שעשינו שם בבית הספר. היה לי נורא מפחיד לעלות על אוטובוסים במשך כמה ימים, למרות שאף פעם לא חשבתי ככה. כל הזמן אמרתי שאם אני אתפוצץ בתוך אוטובוס, שיתפוצץ; א איכפת לי. זה המצב, אני לא הולכת להגיד למישהו שהולך לעשות פיגוע שלא ייעשה פיגוע.
אני נגד פיגועים, ואני נגד הרג אזרחים אבל אין לי שום זכות ללכת להגיד לאף אחד לא לעשות פיגוע. אני יודעת מאיפה זה הגיע. למרות שאני נוסעת באוטובוסים,למרות שאני נגד הפיגועים - הפיגועים בתוך המדינה כמובן,אני לא מדברת על התנחלויות, אני מדברת על הצבא. יותר חשוב לי לשחזר מה שהבן אדם הזה עבר. רוב האנשים שמגיעים למצב הזה לא מגיעים לזה ככה סתם בגלל שהם רואים שהצבא נמצא בתוך העיר שלהם. מגיעים לזה מתוך ייאוש. הבן אדם חושב, "אני רוצה למות", וגורם לעצמו למות, זה דבר ממש לא קל. אז אני כן פוחדת; כשאנשים מסתכלים באוטובוס אם יש משהו חשוד, לא איכפת לי. אם זה יקרה זה כי זה אמור לקרות, ואם לא אני אז זה יקרה למישהו אחר. הייתי מעדיפה שזה לא יקרה לי כמובן! אבל זה לא פתרון שאני לא אעלה יותר על אוטובוסים. זה אף פעם לא יהיה הפתרון. חוץ מזה אין לי כסף לזה.
מה זה המצרף?
עכשיו מתקבלים דרך הפסיכומטרי, צריך ציון פסיכומטרי. בשנה שעברה עשו איזו שיטה שאפשר להתקבל על סמך ציוני בגרות, ולנו זה עוזר הרבה יותר כי לנו יש בעיה עם הפסיכומטרי, במיוחד בגלל האנגלית - זאת לא הסיבה היחידה, אבל במיוחד בגלל האנגלית. אז המון ערבים התקבלו ללימודים שלא חלמנו להתקבל אליהם והאוניברסיטאות אמרו, "תראו בעיתון, תראו כמה ערבים התקבלו קודם וכמה עכשיו". בסוף השנה ביטלו את זה.
